כניסת בני ישראל לארץ הפגישה אותם עם חבל ארץ מיושב, מפותח ועשיר, שבו הכול כבר היה מוכן ומזומן עבורם מיד עם בואם [ביאור שטיינזלץ]. התיאור בפסוק מכוון במדויק להבטחת התורה בספר דברים (פרק ו'), שם נאמר כי ה' יביא את העם אל ערים גדולות שלא בנו, בתים מלאים כל טוב שלא מילאו, בורות שלא חצבו וכרמים שלא נטעו. ההקבלה הזו מדגישה לא רק את קיום ההבטחה של אכילה ושביעה, אלא גם מהווה רקע להמשך, שכן היא מזכירה את האזהרה שנלוותה לאותו השפע בתורה: "הישמר פן תשכח את ה'" [מלבי"ם].
הכתוב מפרט את העושר הפיזי שנפל בחלקם: הם כבשו עָרִים בְּצוּרֹת, כלומר ערים מבוצרות, וזכו באֲדָמָה שְׁמֵנָה ופורייה [מצודת ציון]. הם ירשו בתים מלאים בשפע, וכן בֹּרוֹת חֲצוּבִים – בורות מים שנחפרו בעמל רב בתוך סלעים [מצודת דוד].
בעקבות השפע העצום הזה, מתאר הפסוק את תגובת העם ומצבם הפיזי: וַיַּשְׁמִינוּ – הם העלו בשר ונעשו שמנים [מצודת דוד]. לגבי המילה וַיִּתְעַדְּנוּ, הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא שהעם התפנק, התענג ועידן את עצמו ברוב הטוב הגדול שהשפיע עליהם ה'.