ההתרחבות הטריטוריאלית של בני ישראל אל עבר הירדן המזרחי וכיבוש הממלכות ששכנו שם, מהווים עדות להשגחת ה' על עמו ולדאגתו לצרכיהם המתרחבים.
הכתוב מציין כי ה' נתן לישראל ממלכות ועמים, תוך שימוש בביטוי וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה. המילה לְפֵאָה משמעותה קצה או זווית [מצודת ציון], והפרשנים מציגים כיוונים שונים להבנת ביטוי זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתיאור מתייחס לאומות המקומיות: ה' גירש את העמים עובדי האלילים, פיזר אותם והניס אותם אל קצוות הארץ מפני בני ישראל [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המפרשים כי החלוקה מתייחסת לעם ישראל עצמו, שה' בחר להבדיל אותו ולהושיבו בקרן זווית נפרדת כדי שלא יתערב בגויי הארץ [רש"י]. גישה נוספת ממקדת את המונח לְפֵאָה בנחלה הספציפית של עבר הירדן: ה' העניק לישראל את נחלות סיחון ועוג, אף על פי שלא הובטחו מראש לאבות האומה, משום שהעם התרבה והיה זקוק לשטח רחב יותר [מלבי"ם]. שטח זה, המהווה קצה גיאוגרפי מיוחד, חולק לשניים וחצי השבטים – ראובן, גד וחצי שבט מנשה. ייחודם של שבטים אלו כ"פאה" נובע מכך שהם ייצגו את בכורות השבטים, או לחלופין, משום שנחשבו פחותים במעמדם משאר אחיהם [רלב"ג].
בנוסף, הכתוב מפרט את כיבוש אֶרֶץ סִיחוֹן וְאֶת־אֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן. הכפילות באזכור נועדה לתוספת ביאור [מצודת דוד], ומדגישה כי מדובר באותה טריטוריה שסיחון כבש בעבר מידי מלך מואב הראשון, וכעת נלקחה מידו ועברה לידי בני ישראל יחד עם ארץ עוג מלך הבשן [רלב"ג].