במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, זכו בני ישראל להשגחה אלוהית צמודה שדאגה לכל צורכיהם הפיזיים, וזאת במטרה לאפשר להם להתפנות לעבודת ה׳ בשלמות [רלב"ג].
הפרשנים מסכימים כי המילה כִּלְכַּלְתָּם מבטאת סיפוק של כלל הצרכים, כך שלֹא חָסֵרוּ שום דבר ממה שהיו זקוקים לו. נס זה התבטא גם בכך ששַׂלְמֹתֵיהֶם, כלומר שמלותיהם ובגדיהם, לֹא בָלּוּ ולא נרקבו לאורך כל התקופה הארוכה.
לגבי סוף הפסוק, וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מסבירה את המילה מלשון בצק המחמיץ ותופח; בניגוד לדרך הטבע, שבה רגליהם של הולכי רגל מתנפחות מרוב מאמץ, רגליהם של בני ישראל לא התנפחו כלל [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את הביטוי בהקשר של הנעלה. לפי פירוש זה, המשמעות היא שהם לא נותרו יחפים, שכן אפילו נעליהם לא התבלו, בניגוד למה שקורה בדרך כלל לאדם שהולך ברציפות מרחקים גדולים [רס"ג, רלב"ג].