הפסוק מציג הבחנה ברורה בין נתינת השבת לישראל לבין מסירת שאר חלקי התורה, תוך הדגשת מעמדה הייחודי של השבת. הפרשנים עומדים על הסיבה שבגללה שַׁבַּת קָדְשְׁךָ מוזכרת בנפרד משאר המצוות. גישה אחת מסבירה כי השבת ניתנה לישראל עוד קודם למעמד הר סיני [ביאור שטיינזלץ]. הדבר נעשה באמצעות נס המן, כאשר ירידת מנה כפולה ביום השישי והיעדרותה המוחלטת בשבת, המחישו לעם באופן פלאי איזהו יום השבת ומהי קדושתו [רלב"ג].
מעבר לזמן נתינתה, השבת נבדלת משאר המצוות גם במהותה. בעוד שחוקים ומשפטים רבים מופיעים רק מעת לעת כחלק מסדר העולם, השבת היא מתנה קבועה ומיוחדת המוענקת לישראל בכל שבוע [ביאור שטיינזלץ]. היא ניחנת בכבוד מיוחד, שכן היא מעניקה לאדם מנוחה ותוספת שכל והשגה רוחנית [אבן עזרא]. יתרה מכך, השימוש במילה הוֹדַעְתָּ ביחס לשבת מלמד שבאמצעותה ה׳ הודיע לישראל את יסודות האמונה המרכזיים: חידוש העולם וההשגחה האלוהית על הבריאה [מלבי"ם].
לעומת ההודעה של השבת, המשך הפסוק מתאר את מסירת שאר התורה: וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ. שלב זה התרחש לאחר מעמד עשרת הדיברות. כאשר בני ישראל שמעו את קולו של ה׳, הם נתקפו ביראה וחששו לחייהם, ולכן ביקשו שמשה יהיה זה שידבר עמם. בעקבות בקשה זו, ה׳ ציווה את שאר המצוות והחוקים באמצעות משה עבדו [רלב"ג]. ציוויים אלו מקיפים את כלל התורה שניתנה להם במהלך נדודיהם, החל משהותם במדבר סיני ועד לחנייתם במדבר פארן [מלבי"ם].