לאחר עמידה בכל הניסיונות, מתגלה נאמנותו המוחלטת של אברהם, ובעקבותיה נכרתת הברית המבטיחה את הארץ לדורות הבאים. המילים וּמָצָאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ מציינות כי לאחר שאברהם נבחן ועמד בהצלחה בניסיונותיו, התברר שלבו נאמן לחלוטין לה' [מלבי"ם]. בעקבות זאת מתבצעת הפעולה של וְכָרוֹת עמו ברית, מילה המנוסחת בלשון פעול [רש"י], ומשמעותה כריתת הברית בפועל [ביאור שטיינזלץ]. מטרת הברית היא הענקת ארץ כנען, שהיא ארץ המיוחדת להשגחה אלוהית פלאית [מלבי"ם].
הפסוק משתמש בכפילות פעלים כאשר הוא מציין את מסירת הארץ, באומרו "לתת את ארץ... לָתֵת לְזַרְעוֹ". הפרשנים מציגים שני כיוונים להבנת כפילות זו: מצד אחד, יש המסבירים זאת כסגנון מקראי רגיל, שבו המילה חוזרת על עצמה בשל אריכות המשפט כדי לשמור על רצף הרעיון [מצודת דוד]. מנגד, יש שמוצאים בכך משמעות כפולה ומהותית: הנתינה הראשונה מתייחסת לאברהם עצמו כהבטחה וייעוד, ואילו הנתינה השנייה, לזרעו, מתייחסת לירושה המעשית של הארץ על ידי צאצאיו שיבואו אליה בפועל [מלבי"ם].
חלקו האחרון של הפסוק, וַתָּקֶם אֶת־דְּבָרֶיךָ, מציין את קיום ההבטחה. ה' קיים את דברו לאחר מספר דורות [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], וכאן למעשה מתחיל התיאור המפרט כיצד יצאה הברית אל הפועל [מלבי"ם], שכן דבר ה' קם ועומד לעולם [חומת אנך]. סיום הפסוק במילים כִּי צַדִּיק אָתָּה מדגיש את הצדק בהנהגתו של ה' [ביאור שטיינזלץ]. לקיחת הארץ מידי העמים הכנעניים והעברתה לישראל לא נעשתה מתוך עוול, אלא בצדק מוחלט, שכן עמים אלו גורשו מן הארץ בשל רשעותם [מלבי"ם].