במעמד הר סיני התגלה כבוד ה' בעצמו אל עם ישראל כדי להעניק להם את התורה על שלל רבדיה והלכותיה [מלבי"ם].
הפרשנים נדרשים למבנה הדקדוקי של המילה וְדַבֵּר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לפועל רגיל בעבר, כלומר "ודיברת" עמהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, מבחינה דקדוקית המילה מוגדרת כשם פועל (מקור) [אבן עזרא], ויש המבארים אותה במשמעות של "ולדבר", בהתבסס על התיאור המקראי שבו ה' השמיע את קולו מן השמיים כדי לייסר ולחנך את העם [רש"י].
הביטוי מִשָּׁמָיִם מעורר תהייה, שהרי תחילת המשפט מציינת שה' ירד על הר סיני. ההסבר לכך הוא שה' הרכין את השמיים ופרש אותם על ההר עצמו, וכך התאפשר הדיבור מן השמיים בעודם על ההר [מצודת דוד].
חלקה השני של הפסקה מפרט את מגוון ההוראות והציוויים שה' נתן לעם ישראל בעודם בהר סיני, הכוללים את עשרת הדיברות ואת כלל ההלכות שניתנו באותו מעמד. הפירוט מחולק לארבע קטגוריות מרכזיות [מלבי"ם]:
מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים מתייחסים לדינים המסדירים את היחסים שבין אדם לחברו.
וְתוֹרוֹת אֱמֶת עוסקות ביסודות ובענייני האמונה.
חֻקִּים הם ציוויים שאין להם טעם שכלי מובהק, כדוגמת האיסור לבשל גדי בחלב אמו.
וּמִצְוֹת טוֹבִים מתארות מצוות חיוביות שנועדו להיטיב עם הזולת, כמו המצווה להלוות כסף לנזקק.