הכתוב מדגיש את עומק המרידה של העם אל מול רחמיו הבלתי נדלים של ה׳. הגם שבני ישראל חטאו במעשה העגל והיו ראויים לכיליון מוחלט, ה׳ לא עזב אותם במדבר. אף על פי שהיו נזופים בעקבות החטא, הוא המשיך לספק את כל צרכיהם במשך ארבעים שנה, להנהיג אותם בעמודי הענן והאש, לכלכלם במן ובבאר מים, ולהשכילם ברוח הנבואה ששרתה על משה [מלבי"ם].
המילים אַף כִּי באות להדגיש ניגוד זה: למרות החטא החמור, חסד ה׳ לא פסק [מלבי"ם]. תיאור יצירת העגל כמַסֵּכָה מצביע על אופן עשייתו, מחומר יצוק ומוּתָךְ [מצודת ציון].
בנוסח הפסוק קיימת דייקנות מיוחדת. במילה הֶעֶלְךָ מופיעה לשון יחיד, בניגוד לפסוקים המקבילים בספרים שמות ומלכים בהם נכתב "העלוך", וכן נכתב מִמִּצְרָיִם בלבד, ולא "מארץ מצרים". נוסח זה מגובה במסורת ובכתבי היד העתיקים והמדויקים, השוללים גרסאות דפוס משובשות שניסו להשוות את הכתוב כאן למקראות האחרים [מנחת שי].
הפרשנים מסכימים כי המונח נֶאָצוֹת מבטא מעשים שליליים וחמורים ביותר. משמעות המילה היא מעשים המעוררים כעס כלפי שמיים [רס"ג, מצודת ציון], וכן דברים מגונים, חרפות וביזיון [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. מבחינה דקדוקית, האות נו"ן במילה זו מנוקדת בסגול, צורה המופיעה פעמיים בלבד במקרא [מנחת שי].