לאחר שה׳ שמע את זעקת בני ישראל על ים סוף, פעולתו בבקיעת הים נועדה לשתי מטרות שונות: האחת היא להציל את ישראל, והשנייה היא להטביע את צריהם [מלבי"ם].
בשלב ההצלה, בקעת את הים וחילקת אותו לשניים [מצודת ציון], כדי שישראל יעברו בתוכו בבטחה. בשלב הענישה, וְאֶת־רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת – ה׳ השליך את המצרים מטה אל עומק המים [מצודת ציון, מצודת דוד]. המילה בִמְצוֹלֹת נכתבת במקור עם האות וי"ו הראשונה כמלאה והשנייה כחסרה [מנחת שי].
המצרים צללו אל קרקעית הים כְּמוֹ־אֶבֶן, וזאת למרות שטבעו בתוך מַיִם עַזִּים – כלומר מים חזקים וגועשים מאוד [מצודת ציון]. עוצמתם של המים וזרמם החזק לא מנעו מהאויבים לשקוע מטה במהירות ובכובד של אבן אל עומק הקרקעית [מצודת דוד].