נחמיה, פרק ט׳, פסוק ט״ז

תארו לעצמכם מצב שבו מישהו עוזר לכם שוב ושוב, אבל ברגע אחד של חשש אתם שוכחים את כל הטוב שהוא עשה ומתעקשים לעשות משהו אחר לגמרי. זה מה שקרה לבני ישראל כשהיו במדבר. למרות כל הישועות שעשה להם ה', הכתוב מספר כי וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ, כלומר אותם אנשים שהם האבות של העם שלנו, בחרו למרוד. הם הֵזִידוּ, שזה אומר שהם עשו מעשה רע בכוונה. הדבר התחיל כאשר הם דרשו לשלוח מרגלים שיבדקו את הארץ לפני הכניסה אליה. בעקבות זאת, וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם. המילה עָרְפָּם מתארת את החלק האחורי של הצוואר. זהו ביטוי שמתאר עקשנות עמוקה מאוד. אפשר ממש לדמיין אדם שהצוואר שלו נהיה כל כך קשה ותפוס, עד שהוא לא יכול אפילו לסובב את הפנים שלו ולהביט מול ה'. מתוך אותה עקשנות גדולה, הם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ. משה רבנו ניסה לעודד אותם והזכיר להם כי ה' יילחם בשבילם בדיוק כמו שעשה במצרים, אבל הם סירבו להקשיב. הם פשוט התעלמו מכל הניסים הגדולים שחוו, ואפילו ביקשו למנות לעצמם מנהיג חדש ולחזור אחורה למצרים.