במדבר, פרק כ״ז, פסוק ח׳

הלכות ירושת הנחלות נקבעו דווקא על ידי נשים, שכן הן שהביאו את המוות לעולם המצריך ירושה, וכן בזכות חיבתן העזה לארץ ישראל. המילה לֵאמֹר מדגישה שאין זו הוראת שעה לפתרון מצוקה נקודתית, אלא חוק קבוע לדורות. מתוך התנאי וּבֵן אֵין לוֹ נלמד כי הבן וכל צאצאיו הם היורשים הבלעדיים והראשונים, שכן המשכיות הבן תחת אביו היא תהליך טבעי שאינו מצריך ציווי מפורש של נתינה. רק כאשר נכחד קו הירושה הזכרי לחלוטין, הזכות עוברת לְבִתּוֹ. הפועל הייחודי וְהַעֲבַרְתֶּם מצביע על כך שהנחלה מועברת לבת באופן ישיר, אך גם נעקרת מהשבט המקורי לטובת משפחת בעלה, בהתאם לעיקרון שהמשכיות המשפחה מיוחסת תמיד אחר האב.