תארו לעצמכם מצב שבו אדם מסיים את חייו בעולם. מה לדעתכם קורה לבית שלו, לשדה שלו ולכל מה שהיה שייך לו? התורה מלמדת אותנו שהרכוש עובר הלאה בתוך המשפחה, כדי להמשיך את הדרך שלו. מעניין לדעת שההלכות האלו ניתנו לעם ישראל בזכות נשים מיוחדות, בנות צלפחד, שזכו לכך בגלל שהן אהבו מאוד את ארץ ה'.
כשהתורה כותבת את המילה לֵאמֹר, היא רוצה להדגיש שזה לא חוק שהיה נכון רק לזמן שבו עם ישראל היה במדבר, אלא זו מצווה קבועה שנשארת לתמיד, לכל הדורות.
התורה אומרת שאם לאדם וּבֵן אֵין לוֹ, אז הנחלה עוברת לבתו. אבל רגע, למה התורה לא אומרת פשוט בהתחלה שאם אדם מת צריך לתת את הנחלה לבן שלו? הסיבה היא שזה מובן מאליו. הבן הוא הממשיך הטבעי של אבא שלו. הוא קם במקומו ובונה את הבית, ולכן לא צריך לצוות על זה במיוחד, כי ככה העולם עובד באופן טבעי. רק אם אין בן, או שאין לבן ילדים משלו שיכולים להמשיך אותו, הנחלה עוברת לבת.
כשהנחלה עוברת לבת, התורה משתמשת במילה וְהַעֲבַרְתֶּם ולא כותבת סתם "ונתתם". למה? כי יש כאן משהו שקצת משנה את הסדר הרגיל של המשפחה. בדרך כלל הנחלה נשארת במשפחה של האבא. אבל אם הבת מקבלת את השדה, יכול להיות שהיא תתחתן עם איש משבט אחר, וכך הנחלה ממש תעבור מהמשפחה המקורית ותיקרא על שם המשפחה החדשה שתקים.