בנות צלפחד ניגשות אל הנהגת העם עם תביעה משפטית ומוסרית תקדימית בנוגע לנחלת הארץ. פנייתן מעידה על חכמה עמוקה, הבנה פוליטית וחיבה יתרה לארץ ישראל, והן דורשות את נחלתן עוד בטרם ניתנו הלכות ירושה מפורשות בתורה [תורה תמימה].
אזכורו של אלעזר הכהן מלמד כי המאורע התרחש בשנת הארבעים לנדודים במדבר, לאחר פטירת אהרן. הבנות המתינו במכוון לעיתוי זה, שכן הבינו שחלוקת הארץ קרובה וכי עליהן להגיש את תביעתן כעת [רש"י, ברכת אשר]. בנוסף, ייתכן שלאלעזר הייתה נגיעה אישית לדיני ירושת בת בשל עניינים משפחתיים [מלבי"ם].
הכתוב מציין כי הבנות עמדו לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה. סדר זה מעורר קושי הגיוני בקרב רוב הפרשנים: אם משה לא ידע את התשובה לדינן, כיצד ידעו זאת אלעזר או הנשיאים שאליהם פנו לאחר מכן? כדי ליישב זאת, מוצגות שתי גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה גורסת כי יש לקרוא את הפסוק למפרע. כלומר, הבנות פנו תחילה אל שרי העם והנשיאים, משם לאלעזר, ורק לבסוף, כשלאיש לא הייתה תשובה, הגיעו למשה. הסיבה שהתורה מקדימה את שמו של משה היא מתוך כבוד למעמדו [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, מזרחי, חומת אנך, חנוכת התורה].
הגישה השנייה מפרשת כי כל ההנהגה ישבה יחד בבית המדרש, והבנות הציגו את תביעתן בפני כולם בו זמנית [רש"י, אור החיים, תורה תמימה, שפתי כהן, משכיל לדוד]. לפנייה הפומבית היו כמה מטרות. ראשית, לפרסם את חיבתן לארץ ישראל ובכך להוכיח בעקיפין את הגברים שמאסו בארץ [משכיל לדוד]. שנית, להבטיח שתשובתו של משה תישמע באוזני כל המנהיגים, כדי למנוע ערעורים ומחלוקות בעת הכניסה לארץ [אור החיים]. זווית נוספת מציעה כי הבנות חששו שמשה עלול לנטות לרעתן במשפט, שכן אביהן היה שותף לתלונות במדבר. לכן, הן כינסו את כל ההנהגה כדי להבטיח משפט הוגן, או כדי לגרום למשה להסתלק מן הדין ולהעבירו להכרעת ה' – כפי שאכן קרה [אור החיים].
החזרה על המילה ולפני מלמדת כי חמש הבנות לא שלחו דוברת אחת שתייצג אותן. בזכות חכמתן, כל אחת מהן טענה את הטענות במקביל בפני מנהיג אחר [העמק דבר]. הביטוי וכל העדה אינו מכוון לכלל עם ישראל, שכן כינוס העם כולו דורש תקיעה בחצוצרות, אלא לראשי המשפחות [אור החיים].
המילה ותעמדנה מרמזת שהן המתינו תחילה בחוץ עד שמשה נתן להן רשות לעמוד בפני ההנהגה [העמק דבר]. הן ניגשו אל פתח אהל מועד בלבד ולא נכנסו פנימה, מתוך יראת כבוד [שפתי כהן]. המילה לאמר מצביעה על כך שהן לא דיברו עם משה ישירות פנים אל פנים, אלא העבירו את דברין דרך שליח [חומת אנך], או שפנו תחילה לשרי העשרות מתוך כוונה שדבריהן יתגלגלו בסופו של דבר ויגיעו אל משה [שפתי כהן].