העברת ההנהגה ממנהיג לממשיך דרכו דורשת מעמד פומבי, שנועד לבסס את סמכותו של המנהיג החדש ולהגדיר את מהות תפקידו. המעמד מורכב מהצגתו הפיזית של המנהיג בפני גורמי הכוח בעם, וממתן הנחיות ברורות לגבי עתידו.
הציווי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ נועד לפרסם ברבים את העובדה שיהושע קם להיות מחליפו של משה [רלב"ג]. עם זאת, הפרשנים מצביעים על כך שעצם ההעמדה במעמד של "לפני" אחרים מדגישה פרדוקס מהותי בתפקיד ההנהגה: אף על פי שמדובר בקבלת שררה וסמכות, ההנהגה היא ביסודה עבדות ושעבוד לציבור [רש"ר הירש, העמק דבר]. יתרה מכך, עצם הזכות של הרבים, שעליהם המנהיג מתמנה לפרנס, היא זו שמנשאת ומעלה אותו למדרגה רוחנית גבוהה יותר [מלבי"ם].
חלוקת המעמד לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה מבטאת את שני תחומי האחריות של המנהיג. העמדתו לפני אלעזר מכניסה אותו לשירות הקודש ומעניקה לו סמכות בענייני עבודת המשכן, בעוד שהעמדתו לפני העדה מייצגת את הנהגת האומה כולה [רש"ר הירש, העמק דבר].
באשר להוראה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, קיימות מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים לגבי משמעות המילה וְצִוִּיתָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בציווי של פעולה מסוימת, אלא בעצם המינוי. כלומר, משמעות המילה היא להפקיד ולמנות אותו רשמית לנגיד ולמנהיג, כדי שהעם יראה, יקבל את מרותו ויציית להוראותיו [ספורנו, הטור הארוך, הכתב והקבלה, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה נוספת גורסת כי הציווי הוא העברת הנחיות ההנהגה. משה נדרש להורות ליהושע כיצד להתנהג בתפקידו, להזהיר אותו להילחם את מלחמות ה', להנהיג את העם ולהקפיד על עשיית משפט. העברת ההנחיות הללו לעיני העם נועדה לטעת בהם ביטחון במנהיג החדש, שכן הם רואים שהוא מחויב ללכת בדרכי האמת והצדק [רמב"ן, רלב"ג, רש"ר הירש]. יש המשלבים בין הגישות ומסבירים שהמילה טומנת בחובה גם את עצם המינוי וגם את מסירת סדרי השלטון לידי המתמנה [אם למקרא].
מנגד, קיימת מסורת פרשנית ולפיה הציווי נושא אופי של אזהרה אישית ליהושע. לפי גישה זו, משה נדרש לומר ליהושע שעליו לדעת שעם ישראל הם טרחנים וסרבנים, ועליו לקבל את ההנהגה על מנת שיסבול אותם [רש"י, מזרחי]. פרשנים אחרים דחו בתוקף פירוש זה, בטענה שאין זה מן המוסר לומר דברים קשים כאלו לעיני העם, והדבר אף עלול לגרום להם לזלזל במנהיג החדש ולמרוד בו [רמב"ן, הטור הארוך]. כדי ליישב קושי זה, יש מי שמסביר שהביטוי "כל העדה" אינו מתייחס להמון העם, אלא לחברי הסנהדרין ולזקנים בלבד, ובפני מנהיגי העדה ראוי ונכון לדבר על כובד המשא שבסבלנות כלפי הציבור [העמק דבר].