ברגעי חילופי ההנהגה, ה' משיב לבקשתו של משה למנות מנהיג לעדה ומורה לו למנות את תלמידו המובהק. הציווי האלוהי אינו מסתכם במינוי טכני, אלא טומן בחובו הדרכה מדויקת לגבי אופיו של המנהיג ואופן העברת הסמכות.
המילה קַח אינה מתארת פעולה פיזית, אלא משיכה ופיתוי בדברים. ה' מורה למשה לדבר אל ליבו של יהושע ולומר לו אשריו שזכה להנהיג את בניו של המקום [רש"י, צאינה וראינה, מזרחי]. התוספת לְךָ מבטאת מספר משמעויות המשלימות זו את זו. מצד אחד, קח אדם שבדוק ומוכר לך אישית, תלמיד מובהק שלא מש מאוהלך והקדיש את ימיו ללימוד, ולכן ראוי שיאכל מפרי עמלו [רש"י, רבנו בחיי, שפתי כהן, העמק דבר]. מאידך, הציווי פונה אל הקושי האישי של משה, שקיווה כי בניו יירשו את מקומו. ה' מנחה אותו לקחת את יהושע תחילה בינו לבין עצמו כדי לרכך את הקושי, ומבהיר לו שמינוי תלמידו הקרוב נחשב ממש כאילו לקח את בשרו שלו [שפתי כהן, צאינה וראינה, גור אריה].
מכיוון שבכל אדם חי ישנה רוח [אור החיים, אבן עזרא], הפרשנים מזהים בביטוי אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ תכונות מנהיגות ייחודיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ביכולת פסיכולוגית וחברתית נדירה ללכת כנגד רוחו של כל אדם ואדם, להבין את מגוון הדעות בעם, ולסבול אותן בסבלנות [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, כלי יקר, ברכת אשר על התורה]. מול גישה זו, פרשנים אחרים מדגישים את הממד האלוהי והשכלי, ומסבירים כי זוהי רוח של נבואה, חכמה, עצה וגבורה, המכינה את יהושע לקבל את אור פני ה' [ספורנו, רלב"ג, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר, מלבי"ם]. רוח זו מאפשרת לו לפעול מתוך דעת עצמאית שאינה נגררת אחר רצונות אישיים [העמק דבר], וכוללת בתוכה את שורש נשמותיו של כל בני הדור [אור החיים].
ההוראה וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו נועדה בראש ובראשונה להראות לעם באופן פומבי כי יהושע עומד במקומו של משה [רבנו בחיי, אבן עזרא]. סמיכה זו אינה רק סמל, אלא העברה ממשית של שפע רוחני, כוחות מיוחדים וסייעתא דשמיא לכוון לאמת [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, העמק דבר]. יש המסבירים כי בדומה לאדם הסומך את ידו על קרבן כדי להעביר אליו את חטאיו, כך משה סומך את ידו על יהושע כדי להעביר אליו את כובד משא העם, ובכך המנהיג מקבל על עצמו את האחריות ואף את האשמה על מעשי הדור [רלב"ג, כלי יקר].
כדי לבסס את מעמדו הלכה למעשה, משה מצטווה לתת ליהושע מתורגמן ולהורות לו לדרוש ברבים ולהורות הלכה עוד בחייו של משה. זאת כדי שהעם לא יזלזל בו לאחר מכן ויאמר שלא היה ראוי להנהיג בעוד רבו בחיים [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. מבחינה מעשית, משה נתבקש להקים את יהושע מהקרקע ולהושיבו לצדו על הספסל כדי להפגין את השוואת מעמדם [הכתב והקבלה].
נקודה עמוקה העולה מתוך הפסוקים מתייחסת לפער שבין הציווי לביצוע. ה' ציווה את משה לסמוך יָדְךָ בלשון יחיד, אך בפועל הכתוב מעיד שמשה סמך את שתי ידיו. פעולה זו מעידה על טוב עינו וגדולתו של משה, שעל אף אכזבתו מכך שבניו לא נבחרו, קיים את הציווי בשמחה יתרה וברוחב לב מוחלט [תורה תמימה, צאינה וראינה, שפתי כהן]. גישה נוספת רואה בשתי הידיים ביטוי לשני סוגי הנהגה שמשה העביר ליהושע: ההנהגה הפוליטית והמדינית, הדורשת התנהלות בנחת שבה יד אחת מקרבת בעוד השנייה דוחה, וההנהגה הרוחנית של לימוד התורה והמצוות, אותה יש להנחיל בתוקף ובכוח מלא של שתי ידיים [כלי יקר].