פסוק זה טומן בחובו את רגעי חתימת מפעל חייו של משה רבנו. ה' כורך יחד את ההבטחה לראות את הארץ המובטחת עם הבשורה על סיום חייו, תוך יצירת הקבלה עמוקה בין מיתתו למיתת אהרן אחיו.
המילה וְרָאִיתָה נכתבה בתוספת האות ה' בסופה, עובדה שמשכה את תשומת לב הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתוספת זו באה לעורר את משה לקיים את הראייה מתוך חפץ, שמחה ורצון גמור, חרף העובדה שראייה זו מקרבת את מיתתו [הכתב והקבלה]. ה' אינו מצווה עליו לעלות מיד להר, אלא מבטיח לו שיראה את הארץ בשלמותה בבוא העת, ומשאיר בידו את הבחירה מתי לעשות זאת [העמק דבר, רש"ר הירש].
ראייה זו אינה רק מבט פיזי אל עבר הארץ. מטרתה היא לנחם את משה, להראות לו שישראל קרובים ליעדם ושעמלו לא היה לריק [שד"ל], ואף לגלות לו את אוצרותיה הגנוזים של הארץ [קיצור בעל הטורים]. מעבר לכך, מדובר בראייה ניסית ורוחנית באור הגנוז, שנועדה להאיר למשה את "אור החיים" כדי שלא יירתע מן המוות [אור החיים].
הביטוי וְנֶאֱסַפְתָּ מתאר את יציאת הנשמה במנוחה שלמה וחיבורה עם יוצרה [ביאור שטיינזלץ], ואת העתקתה לעולם הבא כדי להצטרף אל הנפשות הטהורות והצדיקות שכבר הלכו לעולמן [אם למקרא].
ההשוואה בפסוק, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ, נושאת משמעות כפולה – מצד אחד נחמה והבטחה, ומצד שני ביטוי למידת הדין.
מצד הנחמה, ההשוואה מלמדת שמשה התאווה למות באותה מיתה שבה מת אהרן – מיתת נשיקה, ללא ייסורים ובשלווה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, בכור שור]. ה' מבטיח למשה שכאשר יראה את האור הרוחני בשעת פטירתו, הוא יסכים ויחפוץ להיאסף אל עמיו ברצון גמור, בדיוק כפי שאהרן קיבל עליו את הדין באהבה והסכים למות כשהתבקש לכך [אור החיים].
מצד מידת הדין, ההשוואה מדגישה את השוויון בפני החוק האלוהי: "אין אתה טוב ממנו". כשם שאהרן מת בגלל חטא מי המריבה, כך גם אתה תיענש על אותו עניין בדיוק [רש"י, שפתי חכמים].
אף על פי שהפסוק מזכיר את חטאם ועונשם, הפרשנים מסכימים כי אזכור זה נועד למעשה לשבחם של משה ואהרן. ה' הקפיד לכתוב את סיבת מיתתם כדי שהדורות הבאים לא יחשבו שהם היו חלק מדור המדבר שנגזר עליו למות בשל חטא המרגלים. הדבר משול לשתי נשים שלוקות בבית דין – אחת על ניאוף ואחת על אכילת פירות שביעית בטרם הבשילו (פגי שביעית). זו שחטאה בחטא הקל מבקשת שיודיעו ברבים על מה לקתה, כדי שלא יחשדו בה בחטא החמור. כך משה ביקש שייכתב חטאו היחיד כדי לנקות את שמו [רש"י]. החטא נמשל לאכילת פירות שביעית בוסר משום שפירות אלו הם קודש, ומשה פגע בקדושת הסלע ובקדושת ישראל כאשר הכה בסלע וקרא לעם "מורים" במקום לנהוג בהם בקדושה [משכיל לדוד].
לאור העונש, הפרשנים מעלים תמיהה: אם משה ואהרן מתו בגלל החטא, האם פירוש הדבר שחייהם קוצרו והם מתו לפני זמנם? הרי ידוע שמשה חי בדיוק מאה ועשרים שנה. התשובה המוסכמת היא שמשה ואהרן אכן השלימו את שנות חייהם הקצובות להם בטבע מיום היוולדם. אולם, אילו לא היו חוטאים במי המריבה, ה' היה מקבל את תפילתם, מאריך את ימיהם בדרך נס מעבר לטבעם בזכות מעשיהם, ומאפשר להם להמשיך להנהיג את ישראל ולהיכנס לארץ [גור אריה, לבוש האורה, דברי דוד, מזרחי].