העברת ההנהגה ממשה ליהושע מהווה רגע שיא של העצמה רוחנית ומעשית. אין מדובר רק במינוי טכני לתפקיד, אלא במסירה עמוקה של חכמה, סמכות ואחריות, תוך חיבור בין צו אלוהי למסירות אישית של המנהיג הפורש.
הפרשנים עומדים על כך שהפעולה של וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו נעשתה באופן שחורג מהציווי המקורי. בעוד שה' ציווה את משה לסמוך יד אחת בלבד, משה בחר לסמוך את שתי ידיו. שינוי זה מעיד על כך שמשה פעל בעין יפה ומתוך חוסר קנאה מוחלט בתלמידו, כשהוא ממלא את יהושע בחכמה עד שעשאו ככלי מלא וגדוש [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה]. גישה נוספת רואה בפעולת הסמיכה הקבלה לסמיכת ידיים על קרבן, דבר המעיד על כך שהמינוי נעשה ברצון שלם, ומכאן נלמד המנהג לדורות למינוי מנהיגים בדרך זו [חזקוני].
באשר לפעולת הציווי המופיעה במילה וַיְצַוֵּהוּ, קיימות מספר גישות באשר לתוכנה. יש המפרשים כי מדובר בהנחיה מעשית למנהיגות, ודרישה מיהושע להיות זריז, ממולח ולשאת בסבלנות את משא העם [בכור שור]. אחרים רואים בכך ציווי להעברת דברי מוסר והתעוררות רוחנית [העמק דבר], או אזהרה ספציפית שלא לבטל את לימוד התורה ואת הקרבת קרבן התמיד אפילו בשעת מלחמה, ומשום כך נסמכה פרשת הקרבנות מיד לאחר פסוק זה [קיצור בעל הטורים]. גישה שונה מפרשת את המילה מלשון "צוותא" (חיבור) ומלכות, ומסבירה כי משה האיר ביהושע את הוד הנשמה והעביר אליו את סמכות המלכות במקום להשתמש במשיחה בשמן [אור החיים].
התוספת בסוף הפסוק, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה, נראית לכאורה כחזרה מיותרת, שכן כבר נאמר קודם לכן שמשה עשה כפי שצווה. רוב הפרשנים מסכימים כי כפילות זו באה ללמד שמשה לא רק מינה את יהושע, אלא אף האציל עליו מן ההוד וקירון הפנים שלו [רש"י, מזרחי, גור אריה, העמק דבר]. משמעות המילים "ביד משה" היא שהשפעת ההוד והמלכות הופקדה פיזית ורוחנית בידיו של משה כדי שיוכל להעבירה הלאה [אור החיים, העמק דבר].
עם זאת, מתוך עיון מדוקדק במילים עולה הבחנה מעניינת: בעוד שאת החכמה העניק משה בשתי ידיים ומעבר לנדרש, הרי שאת ההוד הוא העביר בדיוק כפי שציווה ה', כלומר ביד אחת בלבד. הסיבה לכך היא הגבלה מכוונת, כדי שעור פניו של יהושע לא יקרן יותר מדי ויעורר פחד בקרב בני ישראל [חתם סופר]. חלוקה זו ממחישה כי למרות הענקת החכמה השופעת, נותר הבדל במדרגתם הרוחנית, שכן פני משה נותרו מאירים כחמה בעוד פני יהושע מאירים כלבנה [ברכת אשר על התורה].