רגע העברת ההנהגה ממשה ליהושע אינו רק טקס רשמי, אלא אירוע המעמיד למבחן את גדולתו הנפשית של המנהיג היוצא ואת הכנתו של המנהיג הנכנס. הפסוק פותח במילים וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, ורוב הפרשנים מסכימים כי למרות שהציווי האלוהי בא כמענה לבקשתו של משה ולא חייב בהכרח ביצוע מיידי, משה הזדרז לקיים את המצווה בשמחה, ללא עיכוב וללא צרות עין כלפי מחליפו [אור החיים, מזרחי, רש"ר הירש].
המשך הפסוק, וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ, נראה לכאורה מיותר לאחר שכבר נאמר שמשה עשה ככל אשר צווה. מכאן לומדים שמשה הוסיף על הציווי המקורי ולקח את יהושע בדברים. הוא פייס ועודד אותו, וגילה לו את השכר העצום השמור לפרנסי ישראל בעולם הבא. עידוד זה היה נחוץ כדי שיהושע לא יירתע מלקבל עליו את התפקיד, שכן הוא ראה מקרוב כיצד עול ההנהגה הביא עונש וייסורים על משה ואהרן [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי].
לאחר מכן משה מעמיד את יהושע לפני אלעזר הכהן ולפני כׇּל הָעֵדָה, מונח המכוון כאן לחברי הסנהדרין [ברטנורא על התורה].
נקודה מרכזית העולה מן הפרשנות היא הפער בין הציווי האלוהי לבין אופן הביצוע של משה בפועל, פער המתבטא בשני שינויים מהותיים. ראשית, ה' ציווה על משה לסמוך את ידו על יהושע ורק לאחר מכן להעמידו לפני העם, אך משה הפך את הסדר והעמיד את יהושע לפני העדה עוד בטרם סמך עליו את ידיו [העמק דבר, מלבי"ם]. שנית, ה' הורה למשה לסמוך עליו יד אחת בלבד, ואילו משה סמך עליו את שתי ידיו.
ההסבר לשינויים אלו נעוץ בתפיסת ההנהגה של משה וברוחב ליבו. משה, שדרכו הייתה שלא לעשות דבר ללא עצת העם וזקניו, בחר להעמיד את יהושע קודם כל בפני העדה כדי לקבל את הסכמתם למינוי, בניגוד להכוונה האלוהית שנטתה למינוי סמכותי המונחת מלמעלה ללא צורך בהתייעצות. בנוסף, משה פעל בעין יפה ובנדיבות. בעוד שסמיכה ביד אחת מסמלת העברת שפע רוחני מוגבל, משה סמך את שתי ידיו בשמחה כדי להשפיע על יהושע חוכמה ורוח יתרה, עד שהפך אותו לכלי מלא וגדוש. למרות שמשה שינה מפרטי הציווי המקורי, ה' הסכים למעשיו ואישר אותם, ולכן התורה מעידה שמשה עשה בדיוק כאשר ציווה ה' אותו [מלבי"ם, רש"ר הירש, מזרחי].