בסופה של שנת הארבעים לנדודים במדבר, רגע לפני חלוקת הארץ המובטחת, מתרחש מאורע יוצא דופן. קבוצת נשים צועדת קדימה ודורשת את חלקה בנחלה, תוך קריאת תיגר על סדרי הירושה המקובלים. פעולה זו נובעת מאהבה עמוקה לארץ ישראל ומתוך רצון לשמר את מורשת אביהן. המילה וַתִּקְרַבְנָה מתארת את גישתן הפיזית והמשפטית מאזור המחנה אל עבר אוהל מועד ומקום מושב הסנהדרין [העמק דבר]. עם זאת, הן לא מיהרו להתפרץ. לפני שעמדו מול ההנהגה, הן התכנסו יחד כדי להתייעץ ולתכנן את צעדיהן מתוך צניעות וכובד ראש [אור החיים, מלבי"ם], ואף פנו תחילה לערכאות נמוכות יותר של שרי עשרות ומאות בטרם הגיעו למשה [אברבנאל]. התעוררותן נבעה מכך שראו כיצד הגברים נמנים לצורך קבלת נחלה, ואילו אביהן נעדר מן הרשימה [חזקוני]. הן הבינו שאמנם בשר ודם נוטה לרחם ולהעדיף זכרים, הנחשבים לבוני העולם והמחויבים במצוות רבות יותר, אך רחמיו של ה' נתונים לכל בריותיו במידה שווה [תורה תמימה]. צעד זה משקף את צדקותן הכללית של נשי אותו דור, אשר בניגוד לגברים שחטאו בעגל המזהב ובחטא המרגלים וביקשו לשוב למצרים, נותרו נאמנות וביקשו להיכנס לארץ [צאינה וראינה, מלבי"ם].
התורה מאריכה בפירוט השושלת של הבנות: בְּנוֹת צְלׇפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף. אזכור שמו של יוסף נועד להצביע על שורש אהבתן לארץ. כשם שיוסף חיבב את הארץ וביקש להעלות את עצמותיו אליה, כך גם בנותיו, צאצאיותיו, הפגינו חיבה דומה [רש"י, רבנו בחיי]. אהבה זו לא צמחה מעצמה, אלא היא פרי חינוכו של יוסף, שהקפיד לחנך את בניו לאהבת הארץ עוד בהיותם בגלות מצרים [ברכת אשר]. בנוסף, פירוט היוחסין לאורך דורות ללא ציון גנאי מלמד על שרשרת של אנשים כשרים, והיותן צדקניות בנות צדיקים [רש"י, רבנו בחיי]. אף שצלפחד מת בעטיו של חטא, הוא נמנה עם הצדיקים משום שחטאו היה פרטי ולא חלק ממרד המוני כגון עדת קורח, ומיתתו כיפרה עליו [שפתי חכמים, אברבנאל]. יש הסבורים שצלפחד היה המקושש עצים בשבת, וכי חטא לשם שמים כדי להמחיש לישראל את חומרת חילול השבת, ועל כן זכה לשם עולם שאינו נכרת דרך פרשת הנחלות שנכתבה בזכות בנותיו [חתם סופר]. מבחינה מעשית, אזכור השושלת עד חפר מציג את הבסיס המשפטי לטענתן: מאחר שהארץ חולקה ליוצאי מצרים, וחפר סבן היה ביניהם, הרי שאילו היה לצלפחד בן, הוא היה יורש את חלקו של חפר. הבנות דרשו אפוא לקבל את החלק הזה במקום הבן שלא נולד [אור החיים, ברכת אשר]. השושלת גם רומזת שכולן היו בכורות [אור החיים, מלבי"ם], ומדגישה את חשיבות התא המשפחתי בשבט מנשה, שהתאפיין בהסתעפויות משפחתיות רבות, ולכן מחיקת שמו של צלפחד הייתה כואבת במיוחד [רש"ר הירש].
הפסוק נחתם בציון שמותיהן: וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחׇגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה. השמות עצמם מבטאים את מעלותיהן: מחלה מלשון תפילה למחילה, נעה על שום נדודיה בצער, חגלה על שחגה סביב בית המדרש, מלכה מלשון נטילת עצה, ותרצה על שרצתה ללמוד [שפתי כהן]. הפרשנים שמים לב לכך שסדר הופעת השמות כאן שונה מסדר הופעתם במקומות אחרים בתורה. גישה אחת מסבירה שכאן מנויות הבנות לפי סדר לידתן וגדולתן, ואילו במקום אחר הן מנויות לפי סדר חוכמתן [אור החיים, תורה תמימה]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששינוי הסדר, יחד עם השמטת אות החיבור ו' לפני חלק מהשמות, באים ללמד כי כל הבנות היו שקולות ושוות לחלוטין בחכמתן ובצדקתן, וכל אחת מהן הייתה ראויה להיכתב ראשונה [רש"י, רש"ר הירש, מלבי"ם, משכיל לדוד].