סיומו של המפקד בערבות מואב חותם את גורלו של דור יוצאי מצרים, וממחיש את התגשמותה המלאה של הגזירה האלוהית בעקבות חטא המרגלים. המילים כִּי אָמַר ה' לָהֶם מתפרשות כקביעה שנאמרה עליהם, ולפיה נגזר עליהם לסיים את חייהם במדבר [ביאור שטיינזלץ]. המילים מוֹת יָמֻתוּ נכתבו בתורה בכתיב חסר, דבר המרמז על כך שהמיתה במדבר לא התרחשה בבת אחת, אלא כללה מיתות רבות וגלי תמותה שונים, כדוגמת מותם של המתלוננים ועדת קורח [קיצור בעל הטורים].
הקביעה הנחרצת וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ מעוררת דיון בקרב המפרשים באשר להיקף המדויק של הגזירה, שכן בפועל נותרו אנשים נוספים בחיים. הגישה המרכזית היא שהגזירה חלה אך ורק על יוצאי צבא, כלומר גברים שהיו בגילאי המפקד הראשון. אנשים שהיו מבוגרים מגיל שישים באותה עת, כמו יאיר ומכיר בני מנשה, מעולם לא נכללו בגזירת המיתה ועל כן נכנסו לארץ [העמק דבר, ברכת אשר על התורה].
בנוסף, הדיוק במילה אִישׁ מלמד כי נשות הדור לא נכללו כלל בגזירת המדבר. הפרשנים מסבירים כי בעוד שהגברים מאסו בארץ ישראל וביקשו לחזור למצרים, הנשים חיבבו את הארץ ורצו בה. אהבת הארץ של הנשים היא הסיבה לכך שמיד לאחר מפקד זה מופיעה פרשת בנות צלפחד, שביקשו נחלה בארץ [רבנו בחיי, תולדות יצחק]. צדקותן של הנשים, ובמיוחד בנות צלפחד, מובאת גם כהסבר לריבוי העצום באוכלוסיית שבט מנשה בין שני המפקדים, וזאת בניגוד לשבטים אחרים כמו שמעון וראובן, שמספרם צנח בעקבות מעורבותם בחטאים כגון חטא פעור ומחלוקת קורח [ברכת אשר על התורה].
בסוף הפסוק מוזכרים שני הניצולים היחידים מתוך יוצאי הצבא: כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. הפרשנים שמים לב לכך ששמו של כלב מקדים את שמו של יהושע. מוסבר כי למרות שמשה רבנו הקדים תמיד את יהושע בשל מעלת חכמתו, ה' בחר לחלוק כבוד לכלב ולהקדימו. זוהי הוקרה במידה כנגד מידה, משום שכלב היה הראשון שהשתיק את העם וקנא לכבודו של ה' בשעת חטא המרגלים [רבנו בחיי, צאינה וראינה, אבן עזרא].