השאלה המרכזית העולה מן הפסוק סובבת סביב המילה וּבְנֵי. הכתוב משתמש בלשון רבים, אך מיד לאחר מכן מונה רק בן אחד, אֱלִיאָב.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלמעשה, אליאב היה בנו היחיד של פלוא. השימוש בלשון רבים עבור בן בודד משקף צורת התבטאות שגורה וטבעית, שכן דרך האדם לקרוא לבנו בלשון רבים, ותופעה זו קיימת במקומות נוספים במקרא (כגון "ובני דן חושים").
לניסוח ייחודי זה ישנה גם השלכה הלכתית בדיני ירושה. התלמוד לומד מפסוקנו כיצד לפרש צוואת שכיב מרע (אדם הנוטה למות): אם אדם מצווה "נכסיי לבני" (בלשון רבים), ובפועל יש לו רק בן אחד ובת, כוונתו היא להוריש את כל נכסיו לבנו היחיד ולא לבתו. ההוכחה לכך נשענת על פסוק זה, המדגים כיצד התורה עצמה משתמשת במילה וּבְנֵי גם כאשר מדובר בבן אחד בלבד [תורה תמימה].
לעומת גישה זו, יש הסבורים כי המילה וּבְנֵי נכתבה כפשוטה, וכי לפלוא אכן היו בנים נוספים. לפי פירוש זה, התורה בחרה להזכיר כאן רק את אֱלִיאָב ולהשמיט את שאר הבנים, משום שמטרת הכתוב היא להתמקד בו כהקדמה לסיפור המרכזי שיופיע מיד בהמשך אודות בניו של אליאב – דתן ואבירם [מלבי"ם].