הופעתן של בנות צלפחד מציגה מצב משפחתי ייחודי שהוביל לתקדים משמעותי בדיני הירושה. הכתוב מבהיר כי וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת, כלומר, לא היו לו יורשים זכרים, אלא רק חמש בנות, ששמותיהן מפורטים: מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה [ביאור שטיינזלץ].
מעבר לציון שמותיהן, עולה השאלה מדוע בחרו הבנות לגשת אל משה ולתבוע את נחלת אביהן דווקא בעיתוי שבו עשו זאת. מוסבר כי הן המתינו ופנו אל משה רק לאחר ששמעו אותו מלמד את הלכות ייבום. בתחילה, הבנות נמנעו מלדרוש נחלה מתוך דאגה לשלומו ולכבודו של משה; הן חששו שאם משה יפסוק לטובתן ויעניק להן את הקרקע, בני השבט שלהן שהיו אמורים לקבל את השטח הזה יתנגדו ויעוררו מחלוקת קשה. אולם, כאשר למדו על מצוות הייבום והבינו את העיקרון שבו הנחלה נשארת במשפחה כדי להקים שם לאח המת, הן מצאו בכך בסיס הלכתי לתביעתן. רגישות זו לכבודו של משה, יחד עם ההבנה ההלכתית העמוקה שלהן, מעידה על כך שהן היו נשים צדקניות וחכמות במיוחד, שניתחו את ההלכה מתוך שיקול דעת ואחריות ציבורית [חתם סופר].