חלוקת הארץ המובטחת לא הייתה פעולה טכנית של חלוקת קרקעות או פשרה פוליטית, אלא תהליך מורכב ששילב הכוונה אלוהית, מציאות דמוגרפית וצדק היסטורי. הקביעה היכן יתיישב כל שבט נעשתה באמצעות גורל, שנועד למנוע תלונות ומחלוקות ולהוכיח כי החלוקה נעשית על פי רצון ה'.
הגורל קבע אך ורק את מיקומו הגיאוגרפי של כל שבט, בעוד שגודל הנחלה הותאם למספר האנשים באותו שבט, כך ששבט מרובה באוכלוסין קיבל שטח רחב יותר, ושבט מועט קיבל שטח מצומצם [רמב"ן, שד"ל, רלב"ג, חזקוני, העמק דבר]. תהליך הטלת הגורל היה פלאי ולווה ברוח הקודש. אלעזר הכהן הגדול, לבוש באורים ותומים, היה עומד מול שתי קלפיות – באחת שמות השבטים ובשנייה שמות אזורי הארץ. אלעזר היה מתנבא מראש איזה אזור יעלה לכל שבט, וכאשר הוציאו את הפתקים, ההתאמה הייתה מושלמת. הפתקים עצמם אף היו מכריזים באורח נס על החיבור בין השבט לנחלתו [רבנו בחיי, תורה תמימה, חומש קה"ת]. כדי להבטיח צדק מוחלט בין אזורים פוריים לאזורים פחות טובים, מי שגורלו נפל על חלקה טובה פחות, קיבל פיצוי כספי ממי שזכה בחלקה משובחת [רבנו בחיי].
המילה אַךְ בפסוק משמשת כמיעוט, ובאה ללמד שהכלל של חלוקה בגורל לא חל על כולם. יהושע בן נון וכלב בן יפונה הוחרגו מתהליך זה, וקיבלו את נחלותיהם הייחודיות ישירות על פי ציווי ה' וללא הטלת גורל [רש"י, חזקוני, תורה תמימה, מלבי"ם, שפתי חכמים].
באשר לזהות הנוחלים, נאמר לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם. יש שפירשו כי הכוונה היא פשוטה – הארץ חולקה לשנים עשר שבטי ישראל [רמב"ן]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, בעקבות דברי התלמוד, היא שהמילים "מטות אבותם" מכוונות לדור יוצאי מצרים. קביעה זו יוצרת מנגנון משפטי ייחודי ויוצא דופן בדיני הירושה שבתורה, שבו "המתים יורשים את החיים". למרות שהארץ חולקה בפועל לדור הנכנסים לארץ, זכויות הקרקע חזרו מבחינה משפטית אחורה אל הסבים והאבות שיצאו ממצרים. הנחלות של בני הדור הצעיר קובצו יחד, חולקו בשווה בין האחים מהדור הקודם, ורק אז הורשו בחזרה לדור הנכנסים לארץ [רש"י, אור החיים, ריב"א, מזרחי, ברטנורא].
מנגנון מורכב זה נועד לקיים את ההבטחה האלוהית המקורית. ה' הבטיח את הארץ לדור יוצאי מצרים, ולמרות שחטאו ומתו במדבר, ההבטחה נותרה בעינה. החזרת הנחלה אליהם מבחינה רעיונית ומשפטית מהווה קיום של הבטחה זו [שפתי חכמים, גור אריה]. מעבר לכך, הדבר מהווה אות הוקרה לדור המדבר; למרות כישלונותיהם, הם אלו שגידלו וחינכו במסירות דור חדש, נאמן וראוי, שזכה להיכנס לארץ, ועל כן בזכותם ובשמם בניהם נוחלים אותה [רש"ר הירש].
לבסוף, ההדגשה כי הנחלה עוברת על פי שיוך שבטי לאבות, באה להוציא מכלל זה גרים ועבדים משוחררים. מכיוון שאין להם ייחוס שבטי לבני יעקב שיצאו ממצרים, הם אינם מקבלים נחלה בחלוקת הארץ [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני, תורה תמימה].