מפקד בני ישראל בערבות מואב לא נועד לצרכים צבאיים בלבד, אלא היווה הכנה מעשית לירושת הארץ [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מניח את התשתית המשפטית לחלוקת הארץ, והופך עם נודד לאומה בעלת שורשים ונחלה. מבחינה רוחנית, ירושה פיזית זו משקפת קשר מהותי ועמוק בין העם לה׳; קשר שאינו מבוסס רק על שכר ועונש או על בחירה אלוהית, אלא דומה לקשר טבעי ובלתי ניתן לניתוק של ירושה, המרמז גם לגאולה העתידית [חומש קה"ת].
המילה לָאֵלֶּה מגדירה במדויק מי זכאי לקבל נחלה בארץ, ומי מודר ממנה. ראשית, הארץ מחולקת למשפחות שנימנו במפקד זה [רלב"ג, חזקוני], מה שמוציא מכלל החלוקה את שבט לוי שאינו מקבל נחלה שבטית, וכן גרים, עבדים [רלב"ג, מלבי"ם] ונשים [תורה תמימה, מלבי"ם]. שנית, החלוקה מוגבלת לגברים מגיל עשרים ומעלה, ואפילו מי שהגיע לגיל עשרים לאחר המפקד אך בטרם חלוקת הארץ בפועל, לא קיבל חלק עצמאי [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים].
רובד פרשני נוסף דורש את המילה לָאֵלֶּה במשמעות של "כאלה", כלומר אנשים כשרים וראויים. מכאן שהחלוקה הוציאה מתוכה את החוטאים שמתו במדבר, כדוגמת המרגלים, המתלוננים ועדת קורח, שאיבדו את זכותם לנחלה [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם]. כמו כן, מודרו מהנחלה ה"ערב רב" [צרור המור], ואף קבוצה קטנה מהדור הישן ששרדה את הגזירה במדבר אך לא נכללה במפקד החדש [העמק דבר].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת יסודית בשאלה לאיזה דור ניתנה הארץ מבחינה משפטית. הגישה המרכזית גורסת כי הארץ נתחלקה ל"באי הארץ", כלומר לדור הנוכחי שנכנס אליה בפועל, והמילה לָאֵלֶּה מכוונת בדיוק ל-601,730 הגברים שנימנו כעת [רש"י, מזרחי]. לפיכך, אם לאדם היו שישה בנים, הם ירשו יחד רק את החלק היחיד של אביהם [רש"י]. מנגד, גישה אחרת טוענת שהארץ הוענקה משפטית ל"יוצאי מצרים", והדור הנכנס לארץ למעשה יורש אותה מאבותיו שכבר מתו, במעין ירושה הפוכה שבה המתים מורישים לחיים [אור החיים, בכור שור, תורה תמימה]. גישה שלישית משלבת בין הדעות וסוברת שהחלוקה התחשבה בשני הדורות גם יחד [בכור שור, מלבי"ם].
אופן החלוקה בפועל מוסבר במילים בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. המפקד עצמו לא נעשה על ידי ספירת גולגולות, אלא באמצעות פתקאות שעליהן נכתבו שמות האנשים [רלב"ג, העמק דבר]. החלוקה בוצעה בכמה שלבים: תחילה חולקה הארץ לשנים עשר השבטים, כאשר שבט גדול באוכלוסייתו קיבל שטח גדול יותר, ושבט קטן קיבל שטח קטן יותר [בכור שור]. דעה משלימה מציעה שהחלקים הושוו בערכם, כך ששבט קטן אמנם קיבל שטח מצומצם, אך איכותי ופורה יותר מזה של שבט גדול [גור אריה].
לאחר חלוקת השבטים, פוצלה הארץ לחמישים ושבעה חלקים כנגד ראשי המשפחות המרכזיות [חזקוני, אור החיים], ולבסוף חולקה עד לרמת בתי האב והגברים הבודדים [שד"ל]. חלוקה מדוקדקת זו נועדה להבטיח שכל שבט, כל משפחה וכל יחיד יקבלו חלקה מוכרת וייחודית משלהם. חלוקה אישית ושבטית זו משקפת את אופייה של האומה הישראלית: שמירה על גיוון וייחודיות של משפחות ושבטים, בתוך אחדות לאומית ורוחנית תחת חוקי התורה [רש"ר הירש].