הציווי הניתן למשה בפסוק זה משמש כפתיח להנחיות המורכבות סביב חלוקת ארץ ישראל לבני ישראל. המילה לֵּאמֹֽר אינה מופנית אל העם כולו, אלא אל יהושע והזקנים, שכן הם אלו שינחילו את הארץ בפועל [אור החיים, שפתי כהן]. אף על פי שיהושע הוא שיבצע את החלוקה, ה' פונה למשה בלשון שמייחסת לו את הפעולה. מכאן נלמד הכלל כי תלמידו של אדם נחשב כמותו, וכל זמן שיהושע חי ופועל, הרי זה כאילו משה עצמו מקיים את הציווי [שפתי כהן].
סביב אופן חלוקת הארץ מתעוררת מחלוקת פרשנית רחבה, הנובעת מהמתח שבין חלוקה שוויונית לשבטים לבין חלוקה יחסית על פי גודל האוכלוסייה [אברבנאל]. בבסיס החלוקה עומד עיקרון משפטי ייחודי בתורת הירושה שבו "המתים יורשים את החיים". הארץ חולקה למעשה על פי מניין יוצאי מצרים, ואלו כביכול הורישו את החלקים לבניהם שנכנסו לארץ. אופן זה נועד לקיים את הבטחת ה' לדור יוצאי מצרים לתת להם את הארץ כ"מורשה", כלומר אחוזה השייכת להם ממש שאותה הם מנחילים לצאצאיהם [שפתי כהן].
כלי מרכזי בתהליך החלוקה היה הגורל. הפלת הגורל נעשתה על ידי אלעזר הכהן שהיה מכוון ברוח הקודש באמצעות האורים והתומים ומודיע איזה תחום עולה לכל שבט, ויש אף דעה שהגורל עצמו היה מדבר ומכריז על התוצאה [שפתי כהן]. באשר לתפקידו המדויק של הגורל מול שיקול הדעת האנושי, קיימות מספר גישות [אברבנאל]. גישה אחת סוברת שהארץ חולקה לפי גודל האוכלוסייה, והגורל רק אישר את החלוקה מפי הגבורה [רש"י, מובא באברבנאל]. גישה שנייה טוענת שהיו שני שלבים: תחילה חלוקה לשנים עשר חלקים שווים בין השבטים, ולאחר מכן חלוקה פנימית בתוך כל שבט לפי מספר האנשים [רמב"ן, מובא באברבנאל].
לעומת זאת, גישה שלישית מפרידה לחלוטין בין מיקום הנחלה לגודלה. לפי תפיסה זו, הגורל נועד אך ורק לקבוע את אזור הנחלה של כל שבט, כדי למנוע קטטות ותרעומת על טיב האדמה. ואולם, גודל השטח לא נקבע בגורל אלא הוכרע על ידי יהושע והנשיאים בהתאם למספר האנשים בכל שבט. הבחנה זו מסבירה מדוע יכלו מאוחר יותר שבטים מרובי אוכלוסייה לבוא בטענות אל יהושע ולדרוש שטח נרחב יותר, שכן קביעת גודל השטח הייתה מסורה לשיקול דעתו [אברבנאל].
מכלל מערכת חלוקה זו הוחרג שבט לוי, ולכן מניינו מופיע בנפרד בהמשך, שכן בני השבט אינם מקבלים נחלה בארץ ישראל יחד עם שאר העם [שפתי כהן].