חלוקת הארץ המובטחת לא היתה פעולה טכנית בלבד, אלא תהליך מורכב ששילב בין מציאות דמוגרפית, הגינות כלכלית והשגחה אלוהית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי לָרַב תַּרְבֶּה וכן וְלַמְעַט תַּמְעִִיט מתייחס לשבטים עצמם: שבט מרובה באוכלוסין קיבל שטח גדול יותר, ושבט קטן קיבל שטח מצומצם [רש"י, רבנו בחיי, הטור הארוך]. מנגד, ישנה גישה הגורסת כי הארץ חולקה בתחילה לשנים עשר חלקים שווים לחלוטין בין השבטים, וההוראה להרבות או להמעיט את הנחלה מתייחסת לחלוקה הפנימית בתוך כל שבט, בין המשפחות השונות לפי גודלן [רמב"ן].
כדי לגשר על הפערים וליצור שוויון אמיתי, מסבירים הפרשנים כי החלוקה לא נמדדה רק בשטח פיזי אלא בערך כלכלי. שבט גדול קיבל שטח רחב של אדמה פשוטה יותר, בעוד שבט קטן קיבל שטח מצומצם אך איכותי ופורה, בבחינת שוויון שבו אדמה מועטת וטובה שווה בערכה לאדמה מרובה ופחותה [ספורנו, העמק דבר].
למרות שהחלוקה התחשבה בגודל האוכלוסייה, היא לא נעשתה על ידי מדידה אנושית רגילה אלא לוותה בנס גלוי באמצעות גורל שהונחה על ידי רוח הקודש. אלעזר הכהן חזה מראש באורים ותומים איזה אזור יעלה לכל שבט, וכאשר שלפו את הפתקים משתי קלפיות נפרדות, הגורל עצמו דיבר והכריז על התאמתו לשבט [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים]. יש מי שמסביר כי הגורל קבע אך ורק את האזור הכללי שבו ישב השבט, אך גודל השטח המדויק באותו אזור הוקצה על ידי יהושע והנשיאים באופן מעשי לפי מספר האנשים [מלבי"ם].
המילה אִישׁ בפסוק נועדה לדייק את זהות מקבלי הנחלה. הזכאות לחלק בארץ ניתנה אך ורק לזכרים ודאיים מגיל עשרים ומעלה, ומיעטה נשים, קטינים, או בעלי מין שאינו מוגדר, אשר נכללו בנחלת אביהם [חזקוני, תורה תמימה, רלב"ג]. עם זאת, המונח אינו מכוון לאדם הבודד, אלא לבית האב והמשפחה שאותם הוא מייצג [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].
המילים לְפִי פְקֻדָיו מצביעות על חישוב היסטורי מורכב. החלוקה גישרה בין הדור שיצא ממצרים לדור שנכנס לארץ. כך, אם משפחה מנתה עשרה בנים ביציאת מצרים אך רק חמישה שרדו בכניסה לארץ, או להפך, הכתוב מורה כיצד לאזן את החלוקה כך שתשקף את הזכות המקורית של האבות יחד עם המספר המעשי של הבנים היורשים [אור החיים, תורה תמימה, מזרחי].