בסיומו של המפקד השני בערבות מואב, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, מתבררת מציאות היסטורית עגומה: דור שלם חלף מן העולם. מתוך כלל הנמנים במפקד הראשון במדבר סיני, לא נותר איש שייכנס לארץ המובטחת.
הפרשנים מדייקים בבחירת המילה וּבְאֵלֶּה, המצביעה על כך שהיעדרם של יוצאי מצרים מתייחס ספציפית לקבוצה שנמנתה כעת, כלומר גברים יוצאי צבא בני עשרים עד שישים. משום כך, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שאמנם שרדו את שנות הנדודים, אינם כלולים במספרים אלו, שכן באותה עת כבר עברו את גיל שישים ועל כן לא נפקדו [רמב"ן, הטור הארוך]. בנוסף, המילה וּבְאֵלֶּה מדגישה שהפסוק מתייחס אך ורק לפקודי בני ישראל ולא לשבט לוי שנמנה בסמוך, שכן הלוויים כלל לא היו שותפים לחטא המרגלים ולא חלה עליהם גזרת המוות במדבר [אבן עזרא, העמק דבר, רש"ר הירש].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת למילה אִישׁ. מדוע נכתב שלא היה "איש", ולא בפשטות שלא נותר "אחד"? רוב הפרשנים מסכימים כי בחירה זו חושפת הבדל מהותי בין הגברים לנשים באותו הדור. גזרת המרגלים והמוות במדבר חלה אך ורק על הגברים. בעוד שהגברים מאסו בארץ וביקשו למנות מנהיג ולשוב למצרים, הנשים חבבו את הארץ וביקשו להיכנס אליה. בדומה לחטא העגל, גם כאן הנשים שמרו על אמונתן ושימרו את מה שהגברים הרסו.
הפער בין הגברים לנשים נבע משני הבדלים רוחניים ומוסריים עמוקים [כלי יקר]. ראשית, הגברים נטו לפריצות ולחטאים, כפי שבא לידי ביטוי מאוחר יותר בחטא בנות מואב בשטים. משום כך הם שנאו את ארץ ישראל, שכן היא ארץ קדושה שאינה סובלת זימה ומקיאה את חוטאיה. הנשים, לעומת זאת, היו כשרות וצנועות, ולכן שאפו להגיע לארץ שמטפחת טהרה וצניעות.
שנית, הגברים היו צרי עין. במצרים הם נהנו מיבול שלא דרש מהם תרומות ומעשרות, והם העדיפו את החיים הללו על פני ארץ ישראל, שבה החקלאות תלויה בגשמי שמים, דבר המחייב הכרה בטובת ה' והפרשת חלק מהיבול לכוהנים וללוויים. הנשים, לעומתן, אהבו צדקה והשתוקקו להיכנס לארץ דווקא כדי לקיים את המצוות התלויות בה, כמו הפרשת חלה ותרומות, מתוך רצון לעבור ממקום של פטור רוחני למקום של חיוב ועשייה.
קשר זה בין אהבת הנשים לארץ ישראל מסביר מדוע מיד לאחר פסוק זה מופיעה פרשת בנות צלפחד. בזמן שהגברים רצו לחזור למצרים, בנות צלפחד עמדו ודרשו נחלה, מתוך רצון עז לאחוזה בארץ ישראל עצמה ולא בעבר הירדן [ברכת אשר]. בנות צלפחד היו נשים צדקניות וחכמות, שירשו את מידותיו של יוסף אבי שושלתן – גבורה מול יצרי עריות ואהבת צדקה. הן המתינו שנים ארוכות כדי להינשא לאנשים הגונים וראויים, וה' עשה להן נס וזכו ללדת גם בגיל מופלג [צאינה וראינה].
כאשר משה רבנו העביר את שאלתן להכרעת ה', הוא נענה כי טענתן צודקת לחלוטין. יש מן הפרשנים המציינים כי כשם שהאישה הראשונה הביאה את המוות לעולם – מוות שיצר את עצם המושג של ירושה – כך היה ראוי שפרשת דיני הנחלות והירושות בתורה תיכתב ותיקבע דווקא בזכותן של נשים צדקניות אלו [צאינה וראינה].