מפקד השבטים בערבות מואב מבסס את שלשלת היוחסין של העם, וקושר את הדור העומד להיכנס לארץ אל האבות המייסדים שירדו למצרים. השמות המופיעים ברשימה אינם בעלי משמעות מנהלית בלבד, אלא נושאים בחובם מטען היסטורי, רוחני ומשפחתי עמוק.
השם לְיָשׁוּב מתייחס לאדם שנקרא במקור "יוב", מתוך רשימת בני יששכר שירדו למצרים. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להסבר שינוי שמו. הגישה הראשונה קושרת את השם החדש להצטיינות רוחנית, ומסבירה כי בני משפחה זו היו בעלי ישיבה, חכמים שקבעו עיתים ללימוד תורה וישבו בבתי דינים [שפתי חכמים, קיצור בעל הטורים, משכיל לדוד]. הגישה השנייה חושפת דרמה משפחתית ודתית: "יוב" היה שמה של עבודה זרה באותם ימים, והבן התבייש והתרעם על שמו. כדי לנחמו, לקח אביו יששכר את אחת מאותיות השי"ן המיותרות שבשמו שלו, והעניק אותה לבנו, וכך הפך "יוב" ל"ישוב" [חזקוני, נחל קדומים, דברי דוד].
אגב הזכרת משפחות השבטים, המפרשים מנצלים את ההזדמנות כדי לבאר כלל יסודי במפקד: משפחות ישראל נקראו אך ורק על שם האנשים שירדו בפועל למצרים. מי שנולד לאחר מכן לא זכה שתיקרא משפחה על שמו, למעט חריגים בודדים כמו בני יוסף שנולדו במצרים, וארד ונעמן, נכדיו של בנימין [רש"י].
סביב מעמדם של נכדי בנימין אלו מתעוררת מחלוקת פרשנית. לפי דעה אחת, אמם של ארד ונעמן הייתה מעוברת בהם בזמן הירידה למצרים, ולכן הם נחשבים מבחינה רעיונית כמי שירדו בעצמם, בדומה לנכדים של יהודה ואשר [רבי משה הדרשן המובא ברש"י, מזרחי]. מנגד, מוצגת תפיסה ולפיה הסיבה להכרה בהם היא דמוגרפית גרידא. לבלע בן בנימין היו נכדים רבים, אך מארד ונעמן יצאו אוכלוסיות עצומות. בשל ריבויים החריג הם זכו למעמד של משפחות עצמאיות, בעוד שאר הצאצאים נכללו תחת משפחת האב, בלע [רש"י, גור אריה].
דיון זה מוביל את הפרשנים להתייחס לטרגדיה שפקדה את שבט בנימין. מהשוואת המפקד הנוכחי לרשימת היורדים למצרים עולה כי חמש משפחות מבניו של בנימין נכחדו וחסרות כאן. אובדן זה נתפס כהתגשמות חלקית של נבואת רחל אמנו, שברגעיה האחרונים קראה לבנה "בן אוני" – בן צערי. אף על פי שמקומה הטבעי של הערה זו אינו בפסוק העוסק בשבט יששכר, היא מובאת כאן כדי להשלים את רצף תורותיו של רבי משה הדרשן, וכן כדי להוכיח מתמטית שאם שבט בנימין איבד חצי ממשפחותיו ובכל זאת שמר על גודל אוכלוסייה נרחב, הרי שהמשפחות הנותרות התרבו בקצב עצום המצדיק את חלוקתן למשפחות משנה עצמאיות [רש"י, ברכת אשר, משכיל לדוד].