במעמד ההתפקדות בערבות מואב, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, מסוכם מניין העם שנערך על ידי מנהיגיו. סיכום המניין מנוסח באופן ייחודי שמעורר דיון בשאלה על אילו קבוצות בעם הוא חל.
הפרשנים חלוקים בשאלת זהות הנפקדים הכלולים במילים אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר. גישה אחת גורסת כי סיכום זה חוזר ומתייחס אך ורק למניין בני ישראל, ואינו כולל את שבט לוי. ההסבר לכך נעוץ בפסוקים הבאים, המציינים כי מתוך הנפקדים לא נותר איש ממניין יוצאי מצרים בשל גזירת המיתה במדבר. גזירה זו כלל לא חלה על שבט לוי, וההוכחה ההיסטורית לכך היא שאלעזר ופנחס, בני שבט לוי, נותרו בחיים [רמב"ן, הטור הארוך].
לעומת זאת, יש המזהים בניסוח הפסוק כוונה הפוכה, לפיה המילה אֵלֶּה באה לכלול במפורש גם את הלוויים, שפרשייתם נידונה ממש לפני כן. לפי קו מחשבה זה, תחביר הפסוק חורג מהשגרה באופן מכוון; במקום הניסוח הרגיל והצפוי בספר במדבר, שהיה אמור להיות "אלה פקודי בני ישראל אשר פקדו משה ואלעזר", התורה פותחת במילים אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר. שינוי זה נועד ללמד שמנהיגים אלו פקדו את הלוויים בדיוק כפי שפקדו את שאר העם. מתוך כך, לפסוק יש משמעות כפולה, והוא חל במקביל על שתי קבוצות נפרדות: על בני ישראל בפני עצמם, ועל הלוויים בפני עצמם [העמק דבר].