שבט יששכר מוכר במסורת כשבט של עמלי תורה, ושמות המשפחות המרכיבות אותו טומנים בחובם רמזים למידות הנדרשות לשם קניית חכמה ולשכר המובטח ללומדיה. עצם שמו של השבט מבטא את הרעיון של "יש שכר", ומדגיש כי העמל הרוחני בלימוד הוא המקנה לאדם את התכלית והשכר האמיתי, שכן העולם כולו נברא בשביל התורה [אור החיים].
השם תּוֹלָע מסמל שתי תכונות יסוד הנדרשות ממי שמבקש להשיג את התורה. ראשית, על האדם לאמץ ענווה עמוקה ולעשות את עצמו רך ועדין כתולעת. שנית, בדומה לתולעת שכל כוחה מצוי בפיה, כך גם האדם נברא כדי לעמול בפיו בלימוד התורה [אור החיים].
בנוגע למשפחה השנייה, לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי, קיימים דיונים לשוניים ופרשניים. מבחינה דקדוקית, ישנה מחלוקת לגבי הגיית המילה לְפֻוָה. בעוד שבספרים המדויקים האות וי"ו רפויה, ישנם מדקדקים המצביעים על מסורות שבהן היא מופיעה עם דגש [מנחת שי]. כמו כן, בתרגומים הארמיים המדויקים נשמר שמה המקורי של המשפחה כ"פוה", ויש לראות בגרסאות המאוחרות המתרגמות זאת ל"פוני" משום טעות [אוהב גר].
מעבר להיבט הלשוני, הפרשנים עומדים על כך ששם המשפחה הנגזר מפוה היה אמור להיות "הפווי", והשינוי למילה הַפּוּנִי דורש הסבר. גישה אחת קושרת את המילה לְפֻוָה למילה "פה", ואת המילה הַפּוּנִי לפועל "לפנות". לפי פירוש זה, על לומד התורה לפנות את פיו מדיבורי חול, שחוק ודברים בטלים, ולהתייחס לפיו כאל כלי שרת המוקדש כולו לקדושת התורה [אור החיים]. מנגד, פירוש אחר רואה במילה הַפּוּנִי ביטוי למעמדם הציבורי של בני יששכר, ומסביר כי השם רומז לכך שכלל ישראל פונים אליהם כדי ללמוד מתורתם [בעל הטורים].