אזכור מותם של בני אהרן מהווה נקודת ציון משמעותית בתולדות הכהונה, ומקפל בתוכו השלכות על שושלת המשפחה, הבנת החטא ותקדימים הלכתיים.
אף על פי שהכתוב מציין כי וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בצעירותם, וככל הנראה הם לא הותירו אחריהם בנים (אם כי ייתכן שהיו להם בנות), שמם לא נמחק מההיסטוריה. בדומה לבניו של יהודה שמתו גם הם מיתה מוקדמת, זכרם של נדב ואביהוא נשמר בתוך רשימות היוחסין של אביהם [ביאור שטיינזלץ]. מבחינת הקריאה המדויקת של שמותיהם, האות בי"ת בשם וַאֲבִיהוּא מנוקדת בחיריק [מנחת שי].
באשר לסיבת המוות, הפסוק תולה זאת בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לפני ה'. עם זאת, חכמים הרחיבו מעבר לפשט הכתוב ומנו שורת חטאים נוספים שבגינם נענשו האחים ומצאו את מותם [ברכת אשר על התורה]. במסורת הדקדוק של מילה זו, יש להקפיד לקרוא את האות בי"ת במילה בְּהַקְרִיבָם ללא מתג (געיא), כפי שמופיע בספרים המדויקים [מנחת שי].
מעבר לטרגדיה האישית, מותם הפתאומי בעיצומו של יום חנוכת המשכן יצר מורכבות הלכתית סביב דיני האנינות והאבלות של הכהנים הנותרים. עיתוי המוות ביחס לזמן הקרבת הקורבנות באותו יום עורר דיון הלכתי עמוק בין משה לאהרן. הדיון נסוב סביב השאלה האם הקורבנות נפסלו לחלוטין לאכילה, או שמא שאלת התזמון המדויק של מותם קודם או לאחר הקרבת הקורבן וזריקת הדם משפיעה על הכלל ההלכתי של "נראה ונדחה", באופן שעשוי היה להתיר את אכילת הקורבנות בשעות הלילה [חתם סופר].