מנהיגותו של משה מגיעה אל קו הסיום, וההכנות לכניסת העם לארץ המובטחת נכנסות לשלבים המכריעים. בשלב זה, מורה ה' למשה להשקיף על הארץ שאליה לא יזכה להיכנס.
מיקומו של ציווי זה מעורר תמיהה, שכן העלייה להר והפטירה מתרחשות בפועל רק בסוף התורה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את הציווי לפרשיות הקודמות שעסקו בנחלות. לאחר שה' הורה למשה להעניק נחלה לבנות צלפחד, התעוררה בלבו של משה תקווה שמא בוטלה הגזירה והוא יזכה להיכנס לארץ כדי להנחיל אותה לעם. תשובת ה' מבהירה כי הגזירה נותרה בעינה [רש"י, תולדות יצחק]. גישה משלימה מסבירה שכאשר משה כבש את נחלת עבר הירדן מידי סיחון ועוג, הוא שמח וחשב שנדרו הותר. הדבר משול למלך שאסר על בנו להיכנס לארמונו; הבן התקדם אחרי אביו דרך השער, החצר והאולם, אך כשהגיעו לפתח החדר הפנימי, עצר בעדו המלך והזכיר לו את האיסור [רש"י, משכיל לדוד].
אחרים מצביעים על קשר עמוק לשאלת ההנהגה. סמיכות הפרשיות נובעת מרצונו של משה לדעת מי יירש את מעמדו לאחר מותו [אבן עזרא, רבנו בחיי]. יש המדגישים כי ה' כעס על כך שמשה לא הכין את בניו לרשת את תפקידו, ומשכך הבין משה שעליו לבקש מינוי של מנהיג חדש שאינו מזרעו, הלא הוא יהושע [כלי יקר].
הציווי המרכזי הוא עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, המזוהה כהר נבו. שמו של ההר נדרש במספר אופנים. רוב הפרשנים מסבירים כי ההר נקרא כך משום שהוא צופה על מעברות הירדן, המקום שבו עתידים בני ישראל לעבור אל ארץ כנען [רמב"ן, רש"ר הירש, נתינה לגר]. פירושים אחרים מתמקדים בטופוגרפיה של המקום: זהו הר הנראה מכל עבר ומשקיף על האזור כולו [ביאור שטיינזלץ], או הר בעל שני עברים – צד אחד פונה לישראל וצד שני שייך למואב [העמק דבר]. מנגד, יש הקושרים את השם למילה "עֶבְרָה" (כעס), כרמז להקפדה האלוהית על כך שמשה לא העמיד יורש מיוצאי חלציו [כלי יקר].
באשר לזמן ביצוע הציווי, מתגלעת מחלוקת בין הפרשנים. הגישה המרכזית גורסת כי אין מדובר בציווי לעלות להר ולמות באותו הרגע, שהרי משה היה צריך עוד לנהל את מלחמת מדין ולהשלים את הדרכת העם. זוהי למעשה הודעה על העתיד לבוא, שנועדה להבהיר למשה שתפקידו הארצי – הובלת העם עד לפתחה של הארץ והכנתו הרוחנית – הסתיים, ועליו להשלים את מינוי יורשו [רמב"ן, רש"ר הירש]. לעומת זאת, יש הסבורים כי ה' אכן ציווה על משה לעלות להר כבר באותה עת, לא כדי למות מיד, אלא כדי להשקיף על הארץ באופן תדיר. לפי גישה זו, משה ראה את הארץ כעת, ועתיד היה לראותה שוב, בראייה אחרונה, ביום מותו [אברבנאל, מלבי"ם].
ההוראה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אינה רק פעולה פסיבית של פרידה. עצם המבט של משה על הארץ נועד להתיש את כוחם של יושבי כנען, ובכך להקל על בני ישראל את מלאכת הכיבוש העתידית [שפתי כהן].