תשובתו של ה׳ לתביעתן של בנות צלפחד מהווה רגע נדיר שבו ההיגיון האנושי והצדק הטבעי זוכים להסכמה אלוהית מוחלטת. הדין שנקבע כאן אינו רק פתרון נקודתי ליתומות, אלא יסוד משפטי לדורות המגדיר מחדש את מעמד האישה בדיני ירושה.
המילה כֵּן מתפרשת על ידי מרבית הפרשנים במובן של אמת, דבר ראוי ונכון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבנות טענו טענה משפטית מבוססת וצודקת, עד כדי כך שדבריהן תאמו במדויק לפרשה שכבר הייתה כתובה לפני ה׳ במרום. הקביעה כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּבְרֹת מבטאת שבח עצום, שכן אשרי האדם שהקדוש ברוך הוא מסכים עמו ומאשר את דבריו [רש"י, רבנו בחיי, מלבי"ם]. טענתן של הבנות התבססה על היגיון משפטי חד: הן הציגו מצב של חוסר ברירה – אם אינן נחשבות כזרע חוקי, הרי שעל אימן להתייבם כדי להקים שם לאביהן המת, ואם הן אכן נחשבות כזרע, הרי שעליהן לרשת אותו [כלי יקר]. בנוסף, משמעות המילה דֹּבְרֹת מצביעה על תוכן הדברים עצמם, שהיו דברי חכמה בעלי יסוד מוצק בתורה, והביעו את צדקת מחשבתן [העמק דבר, רש"ר הירש].
כאשר ה׳ מצווה נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, הכתוב משתמש באופן חריג בלשון זכר ("לָהֶם" במקום "לָהֶן"). הפרשנים מסכימים כי שינוי לשוני זה בא ללמד שבענייני ירושה, כאשר אדם מת ללא בן זכר, הבנות עומדות במקומו ונחשבות כזכרים לכל דבר ועניין משפטי [כלי יקר, חזקוני, חנוכת התורה]. לגבי מהות הירושה עצמה, הבנות לא קיבלו רק נחלה אחת. רוב הפרשנים מבארים כי הכפילות "נָתֹן תִּתֵּן" מלמדת שהן ירשו מספר חלקים: את חלקו הרגיל של אביהן, וכן את חלקו בנכסי סבן חפר. מכיוון שצלפחד היה בכור, הוא היה זכאי לפי שניים בנכסי אביו, ובנותיו ירשו את זכות הבכורה הזו במלואה [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, תורה תמימה]. המושג אֲחֻזַּת נַחֲלָה מתאר נכס אקטיבי המעניק לבעליו אחיזה, מקום קבע ומושב יציב לדורות [רש"ר הירש].
בחלקו האחרון של הפסוק, הכתוב משנה את הפועל מנתינה להעברה: וְהַעֲבַרְתָּ אֶת־נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. שינוי זה, בניגוד לשאר קרובי המשפחה שבהם נאמר תמיד "ונתתם", נושא שתי משמעויות מרכזיות. הפירוש הראשון קושר את המילה לשורש "עברה" (כעס וזעם), ומלמד כי ישנה עברה מול אדם שנפטר מבלי להשאיר בן שיירש אותו. הפירוש השני והמעשי יותר, מתייחס להעברה פיזית של הנחלה משבט לשבט. מכיוון שהבת עלולה להינשא לאיש משבט אחר, נחלתה תעבור בסופו של דבר לידי בנה או בעלה השייכים לאותו שבט. אף על פי שבדור שנכנס לארץ נאסר על בנות יורשות נחלה להינשא מחוץ לשבטן כדי למנוע את התערבבות נחלות השבטים, איסור זה היה תקף לאותו דור בלבד, ולדורות הבאים התאפשרה העברת הנחלה באופן חופשי [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. לבסוף, ראוי לשים לב כי בחלק זה של הפסוק התורה חוזרת להשתמש בלשון נקבה ("לָהֶן"), שכן עצם המציאות שבה הנחלה מועברת משבט לשבט נובעת ישירות מהיותן נשים [כלי יקר].