בנות צלפחד מציגות טענה משפטית חדה, מדויקת ומחושבת. בדבריהן הן מבקשות להגן על כבוד אביהן ולהבטיח את זכותן לנחלה, תוך שהן מנווטות בזהירות בין אירועי המרד והענישה שאירעו במהלך הנדודים. כל מילה בדבריהן נועדה לשלול טענת נגד אפשרית ולהוכיח כי אביהן עומד בקריטריונים הנדרשים לקבלת חלק בארץ ישראל [רש"ר הירש].
כאשר הבנות פותחות בהכרזה אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, הן מבקשות להדגיש כי אביהן נמנה עם יוצאי מצרים שעליהם נגזרה הגזרה למות במדבר טרם הכניסה לארץ [אור החיים, רש"ר הירש, בכור שור, חזקוני]. ציון מקום מותו בא ללמד כי הוא מת מוות טבעי וככל האדם, ולא מת במגפה בערבות מואב בחטא פעור, ולכן ראוי ששמו ייזכר לחיוב בהקשר של הלכה ומשפט [רמב"ן, שטיינזלץ, חתם סופר]. מנגד, יש המפרשים את המילה בַּמִּדְבָּר מלשון דיבור, ורואים בכך רמז לכך שאביהן נענש משום שדיבר סרה במשה [אור החיים, שפתי כהן, הכתב והקבלה].
הבנות ממשיכות ומדגישות וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח. רוב הפרשנים מסכימים כי הבהרה זו נועדה להסיר כל ספק בדבר זכותו לנחלה. המשתתפים בעדת קורח, כמו גם המרגלים והמתלוננים, איבדו את זכותם לרשת חלק בארץ, ורכושם הוחרם ואבד [רמב"ן, רש"י, ספורנו, רלב"ג, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. הבנות ידעו זאת, ולכן מיהרו לנקות את שמו של אביהן מהשתייכות לקבוצות אלו. מעבר לכך, מסתתרת כאן גם סיבה פסיכולוגית: הבנות חששו כי משה רבנו נוטר טינה מיוחדת לעדת קורח, שכן הם מרדו בו אישית וכפרו במעשיו. לכן הבהירו מיד שאביהן לא היה קשור אליהם, כדי שמשה לא יפסוק את דינן מתוך כעס או יזכור את עוון אבותם [רמב"ן, רבינו בחיי, שפתי כהן]. גישה נוספת מציעה כי אילו היה צלפחד בעדת קורח, ייתכן שגם בניו היו מתים עמו, ואז טענת הבנות הייתה נדחית מאליה [שד"ל]. כמו כן, העובדה שלא היו לו בנים זכרים מוכיחה שלא היה מעדת קורח, שכן משתתפי המרד שחשדו בנשותיהם בחטא ונמצאו טהורות, זכו כגמול להוליד בנים זכרים [חנוכת התורה].
בהמשך דבריהן הן מסבירות כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת. הפרשנים מסכימים כי מטרת אמירה זו היא להדגיש שמדובר בחטא אישי ופרטי. בניגוד למנהיגי המרד שהחטיאו את הרבים וגרמו למותם של אחרים, צלפחד חטא לבדו, ולכן עונשו הסתכם במיתה בלבד ולא באובדן נחלתו [רמב"ן, רש"י, בכור שור, גור אריה, שפתי כהן, ברכת אשר, חומש קה"ת]. באשר לזהות החטא עצמו, קיימת מחלוקת קדומה: יש הסבורים כי צלפחד היה המקושש שחילל שבת, ויש הטוענים כי הוא נמנה עם "המעפילים" שניסו לעלות לארץ בניגוד לציווי ה' לאחר חטא המרגלים [רש"י, שפתי כהן, הכתב והקבלה, חומש קה"ת]. דעה אחרת רואה במיתתו תוצאה טבעית של חטאיו השכיחים ככל האדם, או כחלק מהגזרה הכללית שנגזרה על דור המדבר [שטיינזלץ, שד"ל].
מבחינה תחבירית, פרשנים רבים קושרים את המילים כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת להמשך הפסוק וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. כלומר, חטאו של צלפחד הוא שגרם לו למות ללא בנים זכרים, בדומה לביטוי השגור "בעוונותיו קרה לו כך וכך" [רמב"ן, טור הארוך, רבינו בחיי, אבן עזרא, תולדות יצחק, פענח רזא, רלב"ג].
הסיום וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ מנוסח בקפידה. הבנות לא אמרו "אין לו בנים" כעת, אלא ציינו שמעולם לא היו לו בנים, כדי שלא יחשבו שהיו לו בנים ומתו בעוונותיו [שד"ל, שפתי כהן, העמק דבר]. הבהרה זו קריטית מבחינה הלכתית, שכן אילו היו לו בנים בשעת מיתתו, הבנות לא היו זכאיות לתבוע נחלה, ואמן לא הייתה יכולה להתייבם [העמק דבר]. בנוסף, הניסוח מצביע על כך שלמרות שאין לו בנים זכרים, יש תקווה ששמו ימשיך להתקיים דרך בנותיו וצאצאיהן [אור החיים], ובקשתן לנחלה נועדה גם להבטיח להן משענת וביטחון כלכלי לעת זקנתן [שפתי כהן].