לאחר פנייתן של בנות צלפחד, מגיעה תשובת ה' המהווה נקודת מפנה כפולה: היא גם מכריעה בסוגיה המשפטית של ירושת הארץ, וגם סוללת את הדרך להכנת משה לקראת סיום תפקידו ופרידתו מן העולם.
הכתוב פותח במילה וַיֹּאמֶר, ולא במונח השגור "וידבר". בחירה זו אינה מקרית, שכן אין מדובר כאן בחקיקת חוק חדש לחלוטין, אלא בביאור והרחבה של כלל משפטי שכבר היה ידוע [רש"ר הירש]. העיקרון הבסיסי, לפיו נחלה עוברת לצאצאים הזכרים, כבר נמסר קודם לכן, ואף בנות צלפחד עצמן הכירו אותו היטב. הספק של משה נגע רק ליישום המדויק של החוק במקרה הפרטי שלהן, ובשאלה כיצד לשלבן בחלוקת הארץ בפועל.
המילה לֵּאמֹר, אשר נכתבת עם דגש באות למ"ד [מנחת שי], נושאת משמעות מיוחדת. ה' מצווה על משה להעביר את הדברים הלאה, כדי שלא יחשוב שההצדקה שניתנה לבנות צלפחד נועדה רק לאוזניו כמי שדן במשפט. ההוראה היא לומר את הדברים לבנות עצמן, ואולי אף לכלל עם ישראל [אור החיים].
לגופו של הדין, ההכרעה קובעת כי הבנות ייכנסו בנעלי אביהן ויירשו את חלקו המלא. הן מקבלות את חלקו של צלפחד בנכסי חפר, סבן שהיה מיוצאי מצרים, וכן נוטלות פי שניים משום שצלפחד היה בכור. אף על פי שבדרך כלל בכור אינו נוטל חלק כפול בנכסים שעדיין אינם מוחזקים בידיים, ארץ ישראל נחשבת משפטית כמוחזקת כבר בידי יוצאי מצרים [תורה תמימה].
מתוך פרשיית הירושה, הכתוב עובר מיד לעסוק בעניינו של משה עצמו, כאשר ה' מצווה עליו לעלות אל הר העברים. סמיכות זו נועדה למנוע טעות היסטורית: מכיוון שבהקשר של חלוקת הארץ הוזכר שדור המדבר מת כולו בגלל חטא המרגלים, היה חשש שיחשבו שגם משה ואהרן מתו באותו עוון. לכן ה' מבהיר מיד שעונשם נבע ממי מריבה בלבד, ומדגיש שאין מדובר בעוון כבד של מרי מכוון, אלא בתוצאה של מריבת העדה שהסיטה את משה מכוונתו המקורית [אלשיך].
במעמד זה ה' מעניק למשה נחמה ייחודית לפני מותו. הציווי לראות את הארץ אינו מתייחס רק לארץ ישראל הפיזית, אלא גם ל"ארץ העליונה" הרוחנית. בניגוד לאדם רגיל הנפטר בחוץ לארץ ונשמתו מתעכבת מלהיאסף אל עמיו, משה ימות בנשיקת השכינה. גופו הזך, שהזדכך בעת שהייתו בהר סיני, ונפשו, ייאספו מיד יחד אל עמיו בארצות החיים, בדיוק כפי שזכה אהרן אחיו [אלשיך].