העברת ההנהגה ממשה ליהושע מביאה עמה שינוי מבני באופן שבו האומה מודרכת. שלא כמשה, אשר זכה להתגלות ישירה מאת ה', המודל המנהיגותי החדש דורש חלוקת סמכויות ומנגנון תיווך לשם קבלת החלטות לאומיות.
וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד: העמדתו של יהושע לפני אלעזר נועדה להזכיר לו את מקומו ולמנוע ממנו להתגאות [חזקוני], שכן באותו רגע הוא ניצב כפוף וטפל לכהן [העמק דבר]. בניגוד למשה, כוח נבואתו של יהושע לא היה שלם, ולכן הוא נזקק לסיוע רוחני. בעוד שיהושע החזיק בהנהגה החיצונית והצבאית, אלעזר היווה את המרכז הרוחני שדרכו התקבלו התשובות מאת ה' [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, הציווי שיהושע יזדקק לאלעזר מהווה תשובה אלוהית לבקשתו הסמויה של משה, שקיווה כי בניו יירשו את מקומו. ה' מנחם אותו בכך שהכבוד העליון לא יסור ממשפחתו, שכן המנהיג החדש יהיה תלוי באלעזר, בן אחיו של משה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים].
וְשָׁאַל לוֹ: הפנייה אינה נעשית בקול רם, אלא בשקט, בדומה לתפילת חנה [תורה תמימה]. אלעזר הכהן הוא זה ששואל את ה' בעבור יהושע [שד"ל, רש"ר הירש], והדבר נעשה כאשר יש צורך לצאת למלחמה או להכריע בשאלות של הנהגת הכלל, אך לא לשם פסיקת הלכות ודיני איסור והיתר [רש"י, רש"ר הירש, תורה תמימה, העמק דבר].
בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים: האורים הם האותיות המאירות מתוך אבני החושן שעל חזה הכהן הגדול, שבאמצעותן ה' מאותת ומבאר את רצונו [תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים מדוע הוזכרו כאן רק ה"אורים" ולא ה"תומים". הגישה המרכזית היא שהאורים הם העיקר, שכן הם האותיות המאירות עצמן, ואילו התומים הם רק הכוח לצרף את האותיות הללו לכדי מילים ברורות [רבנו בחיי]. יתרה מכך, המילה בְּמִשְׁפַּט מלמדת על דין אמת מוחלט שאינו ניתן לשינוי. גזירת האורים היא גזירה שאינה חוזרת לעולם, בניגוד לגזירת נביא שיכולה להתבטל. עם זאת, צירוף האותיות יכול להשתנות מרע לטוב באמצעות תפילתו של יהושע, ולכן הכתוב הדגיש רק את משפט האורים המוחלט [רבנו בחיי, תורה תמימה, חתם סופר].
עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ: קיימת מחלוקת בקרב הפרשנים למי מכוונות מילים אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לאלעזר הכהן, שעל פי דברו ייצא העם למלחמה [רש"י, רבנו בחיי, אבן עזרא, רש"ר הירש, מלבי"ם]. דעה נוספת גורסת כי ההליכה היא על פי ה' עצמו או על פי משפט האורים [אור החיים, אבן עזרא, ברכת אשר]. לעומת זאת, יש הסבורים כי ההחלטה הסופית והציווי המעשי לעם לצאת ולבוא הם על פי פיו של יהושע, אף שהוא מתייעץ תחילה עם הכהן [רלב"ג]. גישה משלבת מציעה כי האורים מופיעים על פי אלעזר, אך צירופם לטובה נעשה על פי תפילתו של יהושע [חתם סופר].
הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה: הכתוב מפרט קבוצות שונות בעם. הוּא מכוון למלך או למנהיג [תורה תמימה]. וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מתייחס לכלל האומה או לצבא היוצא למלחמה בעקבות המנהיג [אבן עזרא, רלב"ג, תורה תמימה]. כפל הלשון וְכָל הָעֵדָה נועד להדגיש קבוצה ספציפית ומובחנת, והם חברי הסנהדרין, בית הדין הגדול, או נציגי העם הנועדים באוהל מועד. מכאן נלמד שביציאה למלחמה, המנהיג אינו יכול לפעול לבדו כשליט יחיד; עליו לשאול באורים ותומים, אך גם לקבל את הסכמת הסנהדרין למהלך [רש"י, רבנו בחיי, אבן עזרא, רלב"ג, רש"ר הירש, תורה תמימה, משכיל לדוד, אבי עזר].