בנות צלפחד מתייצבות לפני משה ומציגות טענה משפטית חדה, הגיונית ומלאת נאמנות, במטרה לשמר את מורשת אביהן בארץ המובטחת. דבריהן אינם רק בקשה לנחלה, אלא מערכת מורכבת של טיעונים הלכתיים המעידים על חוכמתן הרבה ועל אהבתן לארץ.
הפרשנים מבארים כי משמעות המילה יִגָּרַע היא יחסר, כלומר שמו ייעלם לחלוטין מן המשפחה [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. המילה כִּי משמעותה בעבור, או בגלל שאין לו בן [אבן עזרא], והבקשה לקבל נחלה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ פירושה קבלת השטח בתור יורשותיו החוקיות, במקומו [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבקשת הבנות נשענה על טיעון משפטי מבריק של "ממה נפשך", הכרוך בדיני ייבום. המילה שֵׁם בפסוק רומזת להקמת שם למת המופיעה במצוות ייבום ("יקום על שם אחיו"). הבנות טענו כך: אם אנו, הנקבות, נחשבות כזרע חוקי, הרי שעלינו לרשת את נחלת אבינו. אך אם איננו נחשבות לזרע, הרי שאבינו מת למעשה ללא ילדים, ובמצב כזה על אמנו להתייבם לאחי אבינו כדי להקים לו שם וזרע שיירש את הנחלה. טענה זו הוצגה בתזמון מושלם, שכן משה רבנו עסק באותה עת בלימוד פרשת ייבום, והבנות השתמשו במילת השאלה לָמָּה כדי להציב קושיה הגיונית: מדוע שאבינו יפסיד את שני הכיוונים גם יחד, ושמו יימחה? [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, בכור שור, מלבי"ם, ברכת אשר, גור אריה, משכיל לדוד].
החזרה על הביטוי כִּי אֵין לוֹ בֵּן, למרות שכבר נאמר קודם לכן שלא היו לו בנים, מדגישה את חוכמתן ודייקנותן של בנות צלפחד. הפרשנים מסבירים כי הבנות הבהירו שלוּ היה לאביהן בן, או אפילו אם היה לו בן שנפטר אך השאיר אחריו בת, הן לא היו באות לתבוע דבר, שכן ידעו היטב שיוצאי חלציו של הבן קודמים להן בירושה [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, לבוש האורה]. בנוסף, הכפילות נועדה לתבוע שתי ירושות נפרדות: גם את חלקו הישיר של אביהן, וגם את החלק שאביהן היה אמור לרשת יחד עם אחיו בנכסי סבם, חפר [אור החיים, מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בטענתן חקירה משפטית עיונית שנועדה להועיל גם למקרים עתידיים של בנות שאחיהן מתו ללא זרע [העמק דבר].
מעבר לחוכמתן ההלכתית, בקשתן לקבל אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ חושפת חיבה עמוקה לארץ ישראל. הן דרשו נחלה דווקא בתוך שטחי ארץ ישראל שטרם נכבשו, ולא הסתפקו בנחלות בעבר הירדן המזרחי שכבר היו כבושות ומוכנות לחלוקה [העמק דבר]. זכותן הגדולה, שבזכותה נכתבה פרשת הנחלות על ידן ושמותיהן הונצחו בתורה, נבעה מכך שדאגתן לא הייתה לעצמן, אלא הן ביקשו את הנחלה אך ורק כדי שלא ייגרע שם אביהן, וכל המבקש על חברו נענה תחילה [קונטרס חיבה יתירה, ברטנורא]. יש המוסיפים כי אביהן, שחטא במקושש העצים, מסר את נפשו לשם שמים כדי שישראל ילמדו ממנו לשמור שבת, ולכן היה ראוי שלא ייגרע שמו מנחלתו [חתם סופר].