עמידתו של המנהיג והשופט העליון של עם ישראל חסר אונים מול סוגיה משפטית, מהווה רגע ייחודי במסע במדבר. הפניית המקרה של בנות צלפחד ישירות אל ה' עוררה דיון נרחב בשאלה מדוע משה רבנו לא הכריע בדין בעצמו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההלכה פשוט נתעלמה ממשה. העלמה זו לא נבעה ממורכבות הדין, שכן מדובר בהיגיון משפטי פשוט שגם אומות העולם מבינות, אלא ניתנה כעונש על כך שבעבר התבטא בביטחון מופרז ואמר "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִיבוּן אֵלַי". כעת, דווקא מול נשים, נעלמה ממנו ההלכה כדי להעבירו שיעור בענווה וכדי שלא יוכלו להקניטו על כך בעתיד [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים, משכיל לדוד, גור אריה]. במקום לפסוק בעצמו או לומר להן להמתין, הוא נאלץ להביא את הדין אל ה' כיון שלא ידע מה להשיב [ביאור שטיינזלץ, שפתי חכמים].
לעומת זאת, שורת פרשנים מציגה תמונה שונה, לפיה משה ידע היטב את כללי הירושה הבסיסיים, ולא היה חסר לו ידע הלכתי [אור החיים, חזקוני, מלבי"ם, שפתי כהן]. הספק שלו התמקד בנקודה ספציפית: זכותן של הבנות לקבל את "חלק הבכורה" של אביהן. משה הסתפק האם ארץ ישראל נחשבת כנכס שכבר מוחזק בידי העם מאז ימי האבות, או כנכס עתידי וראוי, שכן בכור מקבל פי שניים רק מנכסים שכבר מוחזקים בפועל.
גישה שלישית שופכת אור על מניעיו האישיים והציבוריים של משה. לפי קו מחשבה זה, משה ידע את הדין לאשורו, אך בחר להסתלק מן הדין מתוך חשש לניגוד עניינים. מכיוון שבנות צלפחד ציינו שאביהן לא היה מעדת קורח – קבוצה שחלקה על מנהיגותו של משה – הוא חשש שאם יפסוק לטובתן, שאר השבטים יחשדו בו שקיבל מעין "שוחד דברים" ופסק מתוך נטיית חסד כלפיהן. לכן, העדיף שההכרעה תצא ישירות מאת ה' כדי להרחיק כל חשד [חתם סופר]. בנוסף, משה צפה שהכרעה כזו עלולה לעורר סכסוך שבטי נרחב סביב העברת נחלות משבט לשבט, והעדיף שה' יפסוק כדי למעט במחלוקת [שפתי כהן]. כמו כן, העברת הדין לה' ביטאה כבוד לשכינה, לאחר שהבנות עצמן עלו בשרשרת הערכאות משרי העשרות, דרך שרי החמשים, המאות והאלפים, עד שהגיעו למשה, שבתורו חלק כבוד לה' [רבנו בחיי].
בניתוח המילה משפטן, הפרשנים מדגישים כי אין מדובר רק בבקשה רגילה. בניגוד למילה "דבר" המציינת נושא שטרם התברר ויש לחקור בו, המילה משפטן מעידה על טענה משפטית מוחלטת, חתוכה וברורה. משה הכיר בצדקת טענתן, שהייתה מבוססת על חקירה תלמודית ולמדנית מעמיקה של דיני הייבום. הבנות הציבו טענה לוגית חדה: אם אנו נחשבות כבנים – תנו לנו נחלה; ואם לא – על אמנו להתייבם לאחי אבינו. משה הביא את המבנה המשפטי המדויק הזה לפני ה' [תורה תמימה, מלבי"ם, העמק דבר, אור החיים, בכור שור].
במסורת כתיבת התורה, האות נו"ן בסוף המילה משפטן נכתבת כאות גדולה (נו"ן רבתי). שינוי צורני זה נושא בחובו מספר רמזים: הוא מסמל את השער העליון של הבינה שנסתר ממשה במקרה זה, ומלמד דרך ארץ לתלמידי חכמים – כשם שמשה לא דן בפני מי שגדול ממנו והקריב את המשפט לה', כך ראוי לכל אדם לנהוג בענווה [רבנו בחיי, מנחת שי]. כמו כן, צורתה הישרה והפשוטה של האות מרמזת על כך שהדין עצמו היה פשוט וברור [שפתי כהן], והאות הגדולה באה גם לציין לשבח את חכמתן וזכותן המיוחדת של בנות צלפחד [העמק דבר].
בסופו של דבר, הפרשנים מסכימים כי פרשת הנחלות כולה תוכננה להינתן לעם ישראל עוד ממעמד הר סיני, אך בנות צלפחד, בזכות חכמתן וחיבתן העמוקה לארץ ישראל, זכו שהדין יתגלה לעולם וייכתב בתורה על ידן ובזכותן [רש"י, רבנו בחיי, שפתי כהן, אור החיים].