חוק הירושה הבסיסי בתורה פועל על פי עיקרון של תנועה במעלה ובמורד אילן היוחסין. כאשר אדם הולך לעולמו ללא זרע, נחלתו עולה דור אחד לאחור אל אביו, ומשם יורדת אל זרעו של האב, דהיינו אחי המת. אם גם מסלול זה אינו אפשרי, הנחלה ממשיכה לעלות אל הסב ומשם לדודיו של המת, ותמיד תחפש את קרוב המשפחה החי הקרוב ביותר לירש את הנחלה.
בקביעת זהות היורשים, התורה מדגישה כי הנחלה תעבור מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ. מילה זו מייסדת כלל ברור לפיו קורבה לצורך ירושה נקבעת אך ורק מצד האב, בעוד שמשפחת האם אינה נחשבת "משפחה" לעניין זה [רש"י, רלב"ג, מזרחי, מלבי"ם]. אף על פי שבפרשה זו הושוו בנות לבנים לעניין הזכות לרשת נחלה, משפחת האם נותרת מחוץ למעגל הירושה כדי שהנחלה לא תצא ממשפחת האב [שפתי חכמים, משכיל לדוד, דברי דוד].
באשר לזהותו של לִשְׁאֵרוֹ, קיימות שתי גישות מרכזיות. גישה אחת מפרשת כי השאר הוא אביו של המת, שכן האב והבן מצטרפים זה לזה ונחשבים כבשר אחד. מכאן נלמד שאם הבן מת ללא זרע, האב קודם לאחי המת בירושה [הכתב והקבלה]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנסמכת על מסורת חז"ל, היא שהמילה "שאר" רומזת לאשתו של האדם, מתוך קרבת האישות העמוקה שביניהם.
מתוך קורבה זו לומדים הפרשנים מן המילים וְיָרַשׁ אֹתָהּ את ההלכה ולפיה הבעל יורש את אשתו [רבנו בחיי, תורה תמימה, צפנת פענח]. הניסוח המדויק של המילה אֹתָהּ בא ללמד על כיוון חד-סטרי: הבעל יורש את אשתו, אך היא אינה יורשת אותו [תורה תמימה, בכור שור, הכתב והקבלה]. בנוסף, פועל הירושה מדגיש כי העברת הנכסים נעשית כדין ירושה גמור ולא כמתנה בעלמא [העמק דבר], וכן מרמז לדין של ירושה בקבר, שבו יורשים חיים זוכים בחלקו של מוריש שכבר נפטר ומעבירים אותו הלאה לזרעם [הכתב והקבלה].
התורה חותמת את פרשת הנחלות במילים וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט. צירוף זה בא להורות כי דיני הירושה אינם הוראת שעה שנועדה רק לדור הנכנסים לארץ ולחלוקתה הראשונית, אלא הם חוק עולם לכל הדורות [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי]. השילוב בין המושגים "חוקה" ו"משפט" מצביע על אופיים המיוחד של דינים אלו. מצד אחד, מדובר ב"משפט" הגיוני שבו הקרוב ביותר בבשר הוא הקודם בנחלה, אך מצד שני זוהי "חוקה" מוטבעת ומוחלטת בטבע הנהגת העולם [מלבי"ם]. בשל היותה חוקה, אדם אינו רשאי להתנות על דיני הירושה או לשנותם. בניגוד לדיני ממונות רגילים שבהם תנאי מועיל, אדם אינו יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, או לנשל יורש חוקי מנחלתו אפילו בצוואה מפורשת [רבנו בחיי, תורה תמימה].
הגדרת הדין כ"משפט" מלמדת גם על הצד המעשי של יישומו, שכן דיני נחלות חייבים להתבצע כהליך משפטי לכל דבר: הם נידונים בבית דין של שלושה דיינים, בשעות היום בלבד, ומחייבים בירור יורשים על סמך עדות ברורה של עדים כשרים, ולא רק על סמך השערות או ידיעה כללית [תורה תמימה, העמק דבר, בכור שור].
הפסוק נחתם במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה. אף שהדיבור הוא מאת ה', השימוש בגוף שלישי שגור במקרא ומשמעותו "כאשר ציוויתיך" [רמב"ן, רבנו בחיי]. מעבר לכך, התוספת רומזת כי פרטי הדינים המורכבים של דיני הירושה אינם מפורשים כולם בכתוב עצמו, אלא נמסרו למשה כחלק מהתורה שבעל פה והמסורת המקובלת מדור לדור [העמק דבר, אבן עזרא].