יצא לכם לחשוב פעם מה קורה לשדה או לרכוש של אדם אחרי שהוא מסיים את חייו בעולם הזה? התורה מלמדת אותנו שיש סדר משפחתי מאוד ברור. הרכוש תמיד מחפש את קרוב המשפחה החי הקרוב ביותר. אם לאדם אין ילדים, הנחלה "עולה" למעלה באילן היוחסין אל אבא שלו, ואם הוא איננו, היא "יורדת" אל האחים. אם גם זה לא אפשרי, ממשיכים לעלות אל הסבא ומשם אל הדודים. התורה מדגישה שהנחלה עוברת לקרוב מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, כלומר הקרבה המשפחתית נבדקת רק דרך המשפחה של האבא, כדי שהאדמה תישאר תמיד בתוך משפחת האב המקורית.
כאשר התורה מדברת על לִשְׁאֵרוֹ, היא מתכוונת לאשתו של האדם, שהיא האדם הקרוב אליו ביותר. דרך המילים וְיָרַשׁ אֹתָהּ אנחנו לומדים שהבעל יורש את אשתו.
בסוף הדינים האלה, התורה קוראת להם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט. זה אומר שזה לא היה חוק ששייך רק לדור שבו בני ישראל נכנסו לארץ, אלא זהו חוק קבוע לכל הדורות. מצד אחד זהו חוק הגיוני וצודק, ומצד שני זוהי חוקה של ה' שאסור לנו לשנות בעצמנו. אי אפשר להחליט פתאום להעביר את הירושה למישהו אחר או לבטל אותה. בגלל שזה משפט כל כך חשוב, בודקים את הדברים בבית דין מסודר עם דיינים ועדים. המילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה באות ללמד אותנו שיש עוד המון פרטים קטנים וחשובים לדינים האלו שלא כולם נכתבו בתורה, אלא ה' מסר אותם למשה בעל פה, והם עברו במסורת מדור לדור עד אלינו.