תארו לעצמכם שאתם צריכים לעמוד מול המנהיג הכי גדול של עם ישראל, משה רבנו, ולטעון טענה משפטית חשובה. זה בדיוק מה שעשו בנות צלפחד. הן הגיעו אל משה עם בקשה חכמה והגיונית מאוד כדי לשמור על הזיכרון של אבא שלהן.
הבנות שאלו למה ששֵׁם אביהן, כלומר הזיכרון שלו, יִגָּרַע וייעלם לגמרי מהמשפחה רק כִּי אין לו בן. הטענה שלהן הייתה מבריקה וקשורה להלכות שמשה בדיוק למד באותו זמן. הן אמרו למשה שאם הן נחשבות לילדות של אבא שלהן לכל דבר, אז מגיע להן לרשת את הנחלה שלו. אבל אם הן לא נחשבות לילדות שלו, אז המצב הוא כאילו אבא שלהן מת בלי ילדים בכלל. במקרה כזה, התורה אומרת שאמא שלהן צריכה להתחתן עם אח של אבא כדי שייוולד ילד שימשיך את השם שלו. לכן הן שאלו בהיגיון למה שאבא שלהן יפסיד מכל הכיוונים והשם שלו יימחק.
כשהן אמרו את המילים כִּי אֵין לוֹ בֵּן, הן הראו כמה הן דייקניות. הן בעצם הבהירו שאם היה לאבא שלהן בן, או אפילו נכד מאותו בן, הן לא היו מבקשות שום דבר כי ידעו שהבן קודם להן בירושה. אבל מכיוון שאין בן, הן מבקשות לקבל אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ, כלומר לקבל את השטח בארץ בתור היורשות החוקיות שלו, ממש במקומו.
הבקשה הזו הראתה גם כמה הן אוהבות את ארץ ישראל. הן לא חיפשו סתם שטח במקום שכבר נכבש, אלא רצו נחלה דווקא בתוך ארץ ישראל שעוד לא נכבשה. הזכות הגדולה של בנות צלפחד, שבגללה הן מופיעות בתורה, היא שהן לא דאגו לעצמן. כל מה שהיה אכפת להן הוא לשמור על השם של אבא שלהן באהבה גדולה, כדי שלא יישכח לעולם.