תארו לעצמכם שאתם צריכים לבקש משהו מאוד חשוב ממנהיג גדול, ואתם יודעים שאתם חייבים לבחור כל מילה בזהירות רבה. זה בדיוק מה שעושות בנות צלפחד כשהן עומדות לפני משה רבנו. הן מבקשות לקבל נחלה, כלומר שטח משלהן בארץ ישראל, וכדי לשכנע את משה הן מציגות טענה חכמה ומדויקת שמנקה את שמו של אביהן.
הן פותחות ואומרות אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר. הן רוצות להדגיש שאבא שלהן היה פשוט אחד מאנשי דור המדבר שסיימו שם את חייהם באופן טבעי, ולא אדם שנענש באירוע חמור. לאחר מכן, הן ממהרות להוסיף וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח. הן מציינות זאת משתי סיבות: ראשית, מי שהשתתף במרד של קורח איבד את הזכות לקבל אדמה בארץ ישראל. שנית, הן ידעו שהמרד הזה פגע במשה באופן אישי, והן רצו להרגיע אותו ולהראות לו שאביהן מעולם לא יצא נגדו, כדי שמשה יקשיב להן בנחת.
כדי להסיר כל ספק, הן ממשיכות ומסבירות כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת. כלומר, אם אביהן עשה טעויות בחייו, אלו היו טעויות פרטיות שלו בלבד. הוא לא היה מנהיג שהסית אחרים לעשות דברים רעים, ולכן לא מגיע לו לאבד את הנחלה שלו. בסוף דבריהן הן מסכמות וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. הן מבהירות שמעולם לא נולדו לו בנים זכרים. בגלל שאין לו בנים שיירשו אותו, הבנות מבקשות לקבל את האדמה במקומם. כך הן יוכלו לדאוג ששמו של אביהן ימשיך להתקיים ולא יישכח, וגם להבטיח שיהיה להן מקום בטוח לחיות בו בארץ ישראל.