משלי, פרק י״ח, פסוק י״ד

כוח העמידה הפנימי, השמחה והשכל הם העוגן המסייע לאדם, כך שעל ידי רוּחַ אִישׁ הוא יְכַלְכֵּל ויצליח לשאת ולהכיל את מַחֲלֵהוּ ואת כאבו הגופני. לעומת זאת, כאשר האדם שרוי בדיכאון ויגון והוא בעל רוּחַ נְכֵאָה ושבורה, נשאלת השאלה מִי יִשָּׂאֶנָּה. מכיוון שהגוף החומרי מונהג על ידי הנפש ואינו מסוגל לתמוך בה, קריסתה של הרוח מובילה בהכרח גם לאובדן כוחו של הגוף כולו. לחלופין, ייתכן שהפסוק מתאר אדם הנגרר אחר תאוותיו ומזין בעצמו את מַחֲלֵהוּ, עד שהחולי מעמיק והרוח נחלשת מבלי שאיש יוכל לשאת את משא המחלה ולרפא אותה.