משלי, פרק ד׳, פסוק ו׳

הקשר בין האדם לחכמה האלוהית ולתורה הוא קשר הדדי של נאמנות והשגחה. כאשר האדם מקפיד אַל־תַּעַזְבֶהָ, החכמה מצידה וְתִשְׁמְרֶךָּ מכל צרה ומכשול, ובשונה מעושר חומרי שאותו יש לאבטח, על התורה מספיק רק לא לוותר כדי שתגן על האדם. הדרישה עולה מדרגה ומצווה אֱהָבֶהָ, כלומר אהוב אותה בזכות הטוב העצמי שבה ולא רק כדי להפיק ממנה תועלת. ככל שאהבת האדם לתורה גוברת, כך ההגנה מתעצמת לכדי וְתִצְּרֶךָּ, שהיא שמירה מופלגת ורצופה יומם ולילה. דבקות זו קושרת את האדם להשגחת ה', שומרת על נפשו ומובילה אותו להצלחה אמיתית.