משלי, פרק ד׳, פסוק כ״ג

ליבו של האדם הוא מרכז הווייתו, ולכן יותר מכל דבר אחר בעולם שדורש שמירה יש להגן עליו מִכָּל מִשְׁמָר, ולהקפיד על הציווי נְצֹר את לִבֶּךָ באופן תמידי וללא כל הסח הדעת. הגנה זו משלבת הימנעות ממעשים אסורים, הרחקת הרהורי חטא וכוונות רעות, וכן שמירה על השכל מפני תאוות חומריות ודעות שקר. הסיבה לאזהרה היא שהלב משמש כמקור החיות, כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים, וכשם שהוא מזרים דם וחיות לגוף, כך הוא מחלק את הרצון לקיים מצוות לכל איברי האדם. לשון הרבים במילה תּוֹצְאוֹת מלמדת כי שמירת הלב מעניקה לאדם הן את חיי הגוף והשגחת ה' בעולם הזה והן חיי נפש נצחיים בעולם הבא, בעוד שסילוף הלב יוביל לפורענות ולמוות.