לאחר הבכי על נהרות בבל, הגולים מבצעים פעולה סמלית ופיזית בכלי הנגינה שלהם, המבטאת את עומק השבר, הניתוק מעברם וההתמודדות עם שוביהם.
המילה בְּתוֹכָהּ מתייחסת לתוך העיר בבל או לתחומה [רד"ק, שטיינזלץ, המאירי]. אמנם יש שסברו כי הכוונה היא לתוך ציון טרם הגלות, אך דעה זו נדחית, שכן העצים המוזכרים בפסוק גדלים על נהרות, ובירושלים לא היו נהרות לאחר שחזקיהו המלך סתם את מי הגיחון [אבן עזרא]. עֲרָבִים הם עצי סרק מסוג ערבה, הגדלים בדרך כלל על שפת הנחלים והנהרות [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מבינים את הביטוי תָּלִִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ כפשוטו – תליית כלי הנגינה על ענפי העצים. כאשר הגולים ניסו לנגן כמנהגם, הזיכרון של ציון הציף אותם ביגון. הם הבינו שאין להם עוד רצון או יכולת לשיר, ולכן נטשו את הכינורות ותלו אותם, כאות לכך שאין בהם עוד שימוש [רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ]. מניע נוסף לתלייה היה הרצון להעלים ולהסתיר את הכינורות, ששימשו בעבר בבית המקדש, בתוך ענפי העצים, כדי שהאויב לא יראה אותם [מצודת דוד]. עולה השאלה מדוע הגולים לא שברו את הכלים לחלוטין מתוך צער החורבן. התשובה היא שהם ביקשו לשמור עליהם מתוך תקווה לשוב ולנגן בהם בבית המקדש השני [אלשיך].
לעומת הגישה המרכזית, ישנה דעה חולקת ולפיה האויבים כלל לא היו מאפשרים לגולים לשבות מנגינה, וגם לא סביר שהגולים נשאו את הכינורות עימם לגלות רק כדי לתלותם על עצים. לכן, משמעות המילה תלייה כאן אינה הנחה על עץ, אלא מתיחה ופשיטה של מיתרי הכינור כדי להכינם לנגינה, בדומה למתיחת אוהל. לפי פירוש זה, הקינה היא דווקא על כך שהאויבים הכריחו את הגולים להכין את הכלים ולשיר את שירי ציון בעל כורחם [המאירי].
מעבר לפירוש המילולי, ישנם פרשנים המוצאים משמעות סמלית במילה עֲרָבִים. גישה אחת דורשת את המילה מלשון דברים ערבים ונעימים. אף על פי שבבל הייתה מלאה בתענוגים ערבים ונעימים לגוף, הגולים סירבו לשמוח בהם. הניגוד החריף בין ארץ האויב המעודנת לבין עיר ה' החרבה רק העצים את אבלם [מלבי"ם]. גישה אחרת דורשת את המילה מלשון ערבות וביטחון. תליית הכינורות רומזת לכך שהיו לגולים "ערבים" רוחניים, כדוגמת השכינה והבטחות הנביאים, שהבטיחו את יציאתם העתידית מהגלות [אלשיך].
מבחינה לשונית ומסורת הנוסח, המילה כִּנֹּרוֹתֵינוּ נכתבת בטקסטים המדויקים חסרה, כלומר ללא האות וי"ו לאחר האות נו"ן [מנחת שי].