תהלים, פרק קל״ז, פסוק ב׳

בתוך העיר בבל, כלומר בְּתוֹכָהּ, הפסיקו הגולים את נגינתם ונטשו את כלי הנגינה שלהם על עֲרָבִים, שהם עצי סרק הגדלים על שפת הנהר. כאשר זיכרון ציון הציף אותם ביגון הם איבדו את הרצון לשיר, ולכן הם מעידים כי תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ על ענפי העצים כדי להסתיר מהאויב את כלי המקדש, אך נמנעו מלשבור אותם מתוך תקווה לשוב ולנגן בהם בעתיד. לעומת זאת, יש הסבורים כי משמעות התלייה אינה הנחה על עץ אלא מתיחת המיתרים, מתוך קינה על כך שהאויבים הכריחו אותם להכין את הכלים ולנגן בעל כורחם. מעבר לכך, המילה עֲרָבִים רומזת באופן סמלי לתענוגים הנעימים של ארץ האויב שהגולים סירבו לשמוח בהם, או לערבויות רוחניות מה' ומהנביאים שהבטיחו את גאולתם.