לאחר חורבן ירושלים, מצאו עצמם גולי בבל מתמודדים לא רק עם כאב העקירה, אלא גם עם דרישה אכזרית מצד שוביהם, שמסבירה מדוע נאלצו הגולים להשתיק את כלי הנגינה שלהם. הבבליים פנו אל הגולים בבקשה: שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר. דרישה זו נבעה מסקרנות לשמוע את הניגונים המפורסמים, או מתוך רצון ציני להתעלל וללעוג לשבויים [ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי בתחילה, בראותם את יגונם העצום של הגולים, ביקשו השובים רק את מילות השיר, "דברי שיר", ללא הניגון עצמו [אלשיך]. גישה אחרת מציעה כי הדרישה הייתה להסב את שירי השבח שהיו שרים הגולים על ירושלים, ולשורר אותם כעת על בבל, מתוך תפיסה מתריסה שבבל היא כעת מולדתם וארצם החדשה [מלבי"ם].
המילה וְתוֹלָלֵינוּ היא מילה מורכבת שזכתה למספר כיווני פרשנות שונים המאירים את הסיטואציה מזוויות שונות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון הוללות ולעג, כלומר אלו האויבים המהתלים והמלעיגים בנו [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד], או שהיא חילוף אותיות ארמי של המילה "שוללינו", דהיינו הבוזזים אותנו [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
פירוש אחר קושר את המילה לשורש ת.ל.ה. השובים הבחינו שהגולים לא שברו את כינורותיהם אלא רק תלו אותם על העצים, דבר שהעיד בעיניהם על תקווה ושמחה שעוד נותרו בהם, ולכן דרשו מהם לשמוח ולנגן בכלים התלויים [רש"י, רד"ק, אלשיך].
לעומת זאת, יש הסבורים כי המילה נגזרת מלשון יללה. לפי פירוש זה, הכתוב מבטא את גודל האכזריות: דווקא בתוך היללה והאנחה של הגולים, דרשו מהם השובים שִׂמְחָה [רד"ק, מאירי].
דרישת השובים נחתמת בבקשה לשיר מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן, כשהכוונה היא בעיקר לשירת הקודש המפוארת שהייתה נהוגה בבית המקדש [ביאור שטיינזלץ].