זעקת הנקמה החריפה החותמת את המזמור משקפת את עומק הכאב של גולי בבל, ומייחלת לגמול אכזרי ההולם את מעשיהם של המחריבים. המשורר מכריז כי משובח ומהולל יהיה זה שיבצע את פעולת הנקמה ויכה את ילדי הבבלים [מצודת דוד]. המילה וְנִפֵּץ משמעותה שבירה, ריצוץ ופיזור, והמילה עֹלָלַיִךְ מכוונת לבנים הקטנים וליונקים [מצודת ציון].
הפרשנים מסבירים כי הבקשה הקשה אינה נובעת מאכזריות לשמה, אלא מעיקרון של מידה כנגד מידה. הבבליים נהגו באכזריות נוראה כלפי ישראל וניפצו את עולליהם [רד"ק, אבן עזרא], ואף הרגו תינוקות בעודם בחיק אימותיהם. משום כך, העונש הראוי להם הוא מיתה קשה של ריצוץ אל הסלע, המקבילה לעונש הסקילה, שהוא החמור מבין ארבע מיתות בית דין [אלשיך]. עם זאת, ניכר כי המשורר עצמו אינו מבקש לבצע את המעשה במו ידיו; הוא אינו אומר "אשרי אם אעשה זאת", אלא מייחל שמישהו אחר יקום ויעשה זאת במקומו [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה היסטורית ונבואית, ייחול זה קשור לנבואות החורבן על בבל. הכוונה היא למדיים, שעליהם ניבא ישעיהו כי יעלו על בבל ולא ירחמו על פרי בטן [מאירי]. בקשה זו התקיימה הלכה למעשה בשנה השנייה למלכותו של כורש, כאשר עלה על בבל שנית, החריב אותה כליל והרג את יושביה [מלבי"ם].