כאשר כאב החורבן צורב את הלב, עולה זעקה לה' לא רק לזכור את העיר החרבה, אלא גם לשלם גמול לאויבים שהציקו לישראל ושמחו במפלתם. לאחר שהמשורר מצהיר על זיכרונו האישי והתמידי את ירושלים, הוא מבקש שקל וחומר כי גם ה' יזכור את מעשיהם של מחריבי העיר וישיב להם כגמולם [מלבי"ם, מצודת דוד].
הבקשה זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם מתייחסת אל יוֹם יְרוּשָׁלִַם, שהוא יום חורבנה ומפלתה של העיר [רד"ק, המאירי]. באשר לזהותם של בני אדום והתקופה המדוברת, יש המדגישים כי מדובר בחורבן הבית הראשון על ידי הבבלים, ולא בחורבן הרומאי בידי טיטוס. האדומיים, שהיו בעבר תחת שלטון ישראל, ניצלו את שעת הכושר, שמחו לאידם של ישראל, והסיתו את הבבלים להחריב את העיר כליל. חרפה זו ושמחתם לאיד היו קשות וצורבות לישראל אף יותר מעצם צרת החורבן [אבן עזרא]. האויבים לא הסתפקו בכיבוש בלבד, אלא הציקו לישראל [ביאור שטיינזלץ] ולעגו להם באומרם שמעתה ואילך אבדה תקוותם והם לעולם לא ייגאלו עוד [חומת אנך]. מנגד, יש הרואים בפסוק זה מעבר מקינת הלויים לנבואה עתידית על הגלות הארוכה והנוכחית תחת שלטון אדום [המאירי].
קריאתם האכזרית של האדומיים הייתה עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. הפרשנים מסכימים כי המילה עָרוּ מבטאת חורבן והשחתה מוחלטים. משמעותה היא חשיפה וגילוי [מלבי"ם, אבן עזרא], או עקירה של דבר משורשיו באדמה [רש"י, מלבי"ם]. קריאתם הייתה להפיל את חומות ירושלים ובנייניה עד הקרקעית, כך שהיסודות עצמם ייחשפו ויתגלו, ולא יישאר כל זכר לעיר [רד"ק, המאירי, ביאור שטיינזלץ].