תארו לעצמכם שבניתם משהו שהשקעתם בו המון, ופתאום הוא נהרס. עכשיו תדמיינו שמישהו עומד מהצד, ובמקום לעזור, הוא פשוט שמח וצוחק. כמה זה פוגע? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל כשנחרב בית המקדש הראשון.
כשהבבלים החריבו את העיר, עמדו שם בני אדום ושמחו מאוד. הצחוק והשמחה שלהם כאבו לעם ישראל אפילו יותר מהחורבן עצמו. לכן, המשורר מבקש מה' בקשה מיוחדת: זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם. הוא מבקש שה' לא ישכח את מה שעשו האדומיים ביוֹם יְרוּשָׁלִַם, שהוא היום העצוב שבו העיר נפלה.
האדומיים לא רק עמדו וצחקו, אלא ממש עודדו את הבבלים להרוס הכל וצעקו אליהם: עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. המילה עָרוּ פירושה לחשוף ולגלות לגמרי, או לעקור משהו מהשורש. בני אדום רצו שהבבלים יהרסו את חומות ירושלים ואת הבניינים שלה עד הקרקעית ממש, כך שאפילו היסודות שמסתתרים עמוק בתוך האדמה יתגלו בחוץ, ולא יישאר לעיר היפה שום זכר.